maxresdefault (1)

קליידוסקופ ביוגרפי: האמת בשקר והשקר באמת

מאת: דוד אדלר

על סוס טרויאני מבטן התודעה מאת יערה בן דוד

יש ספרים בודדים שלכל אורכם מהדהד לו משפט אחד ויחיד. כזה הוא הספר סוס טרויאני מבטן התודעה של יערה בן דוד (כרמל, 2011), שבו משפט ההקדשה "לאחי יחידי שהיה ואיננו", המופיע בפתיחת הספר, אינו מרפה מהקורא לכל אורכו. דומני, שהצירוף "אחי יחידי" אינו מופיע בספר, כך אולי גם "אחי", אך זה כוחו של ספר השירים הנפלא והמרתק הזה, שהדברים אינם מסופרים ישירות אלא בעקיפין ונגלים טיפין טיפין. כתבתי "נגלים" – ולא דייקתי, כי התמונה אינה מתבהרת, ובודאי שאינה שלמה, גם לקראת הסוף. זו אמת חמקמקה ששירי הספר כמו נהנים לטפח: ""וְאֵיפֹה הָאֱמֶת –/ הָאֱמֶת בַּשֶּׁקֶר/ וְהַשֶּׁקֶר בָּאֱמֶת" או "אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ וּלְעוֹלָם לֹא יֵדַע", נאמר לקראת סוף הספר, וזו אכן הרגשת הקורא.

עוד אחזור לעלילת הספר ועוד אדבר בה ארוכות. בהמשך אתייחס גם לאיכויותיו הפואטיות של הספר, שלעיתים נשכחות. אך לפני כן ברצוני לדון בשאלה עקרונית, שעלתה במלוא עוזה בשעת קריאת הספר: האם על הקורא לדעת עובדות ביוגרפיות, מעבר למה שכתוב בשורות הספר כדי להבין את השירים הבנה שלמה יותר? לספר ארבעה שערים: "בטרם", "שווא האהבה", "רוח טורקת חלום" ו"רקויאם". בקריאה ראשונה, הייתי סבור, כמעט בוודאות, שהקריאה בשיר הפותח "שַׁל נְעָלֶיךָ וְלֵךְ לְאַט/ עַל רִצְפַּת הָעֵץ הַחוֹרֶקֶת בְּבֵית הָעֵץ/ בּבּוּדְגַנְיָה וַאס בּוֹאֲכָה הַיַּעַר וְנַכְלוּלָיו/….תַּגִּיד קִנְאָה בְּשָׁרָשִׁים לֹא שֶׁלְךָ וּלְעוֹלָם/ לֹא יִהְיוּ שֶׁלְךָ", מופנית לאחיה ושיש בו משום תוכחה המוטחת באח שעזב את ארצו, מולדתו ושורשיו. וכך גם לגבי שורות הסיום "צֵידָה לְאֶרֶץ רְחוֹקָה/ לִפְנֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ" – למי הם מתייחסים, אם לא אליו ולמסך חייו שירד? ההמשך אמנם פחות ברור ובשיר השני "'יֵשׁ כַּמָּה כְּנִיסוֹת לַיַּעַר' אוֹמֶרֶת לוּבִּינְקָה". מי היא לובינקה? כל שאנו יודעים, לפי הערות השוליים, שהיא כפי הנראה מכפר קטן על ספו של היער בסלובניה ושהכותבת שוהה במחיצתה באותה עת. בשיר השלישי, כבר נבנה מתח העלילה "טֶרֶם פָּגַשְׁתִּי אֶת מַיְדָה/ אוּלַי מָחָר נַעֲלֶה". בקריאה ראשונה סברתי שזו האלמנה, שהמשוררת, אחות הנפטר, באה כדי לפוגשה, אולי לראשונה. אבל אח"כ אני קורא בגב הספר (זו דרכי, כדי לא להיות מושפע בשיפוטי מאחרים, בקריאתי הראשונה) בדבריו של שלום רצבי, שהשער הראשון "בטרם" נכתב כחודש לפני פטירת האח. אמנם כבר אז "מרחפת נבואת לב קודרת ומאיימת" כדבריו שם. כדי להבין "איפה טעיתי?" אני קורא שוב. הרי כתוב, מעבר למה שכבר הבאתי "וְלֹא מֵאֲדָמָה צְמֵאַת דָּם", "שָׁרָה מִתּוֹכִי… מִתּוֹךְ הָרֶקְוִיאֶם", "לְנַגֵּן אֶת צַעַר הָעוֹלָם",  "כְּשֶׁאֱלֹהִים חוֹבֵב צַיִד מֻשְׁבָּע". טוב, אני מנחם את עצמי, יש לך תימוכין, גם אם הם שגויים. בכל מקרה, אני מזכיר לעצמי: אתה קורא ספר שירים, לא ספר מתח.

אך האם מדובר בספר שירים רגיל? האם בפואמה? האם בבלדה? כשבאחרונים יש חשיבות לעלילת הדברים ולקשר ההדוק בין השירים (קשר הדוק כזה בין סוף שיר לתחילת השיר הבא אחריו, נמצא להבנתי רק בצמד שירים אחד שיוזכר בהמשך. קשרים אחרים הם רופפים יותר). לפי עניות דעתי הספר הוא יצור כלאיים של כל אלה. ההגדרה הפורמאלית נראית פחות חשובה, אם כי ברור שאין זה ספר שירים המורכב משערים העוסקים בנושאים שונים אלא בספר הסובב סביב נושא אחד, האח, גם אם בדרך מורכבת מאוד. או אז עולה שאלה נוספת: האם שונתה נימת כמה מהשירים בשער "בטרם", שנכתבו, כאמור, טרם פטירת האח, לפני כינוסם בספר, כדי להתאימם לשאר חלקי הספר?

עם תחילת הקריאה בספר, תוך התפעמות משירת הטבע היפהפיה, תהיתי מה ל"משוררת עירונית" ולשירת טבע כה מובהקת ואיך מי שנולדה וגרה בהוויה עירונית, מצליחה להתמזג עם מרכיביו במידה כה קיצונית ("אֲנִי טִפַּת הַגֶּשֶׁם שֶׁכָּל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בָּהּ"). אכן, יערה בן דוד מיטיבה לתאר, בשער הפותח "בטרם", את היער ואת הכפר הסלובני הקטן ששוכן בצלו. זו לכאורה תמונה אידילית על איילות, אחו, עיזים, קלחי תירס ועסיס עגבניות. אך הקורא אינו יכול שלא להיות ער להפרת האווירה האידילית על ידי ביטויים כמו הַיַּעַר וְנַכְלוּלָיו (ביטוי שירי נפלא שגם הוא דבק בקורא ומלווה אותו עת ארוכה) ו"לִפְנֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ" כבר בשיר הפותח. בהמשך מתגלה כי הספר אינו אידילי אלא להיפך, מרתק, עשיר והפכפך גם בתכניו ועלילתו. הספר מרתק הן בשל אווירת המסתורין האופפת אותו כמעט מתחילתו, אך גם בשל דרך ההבעה השירית הייחודית שלו וכן בשל הרגישות הלשונית-פואטית המובהקת המאפיינת את מרבית שיריו. הוא גם מעניין בשל החכמה הגלומה בהרבה משורותיו ("הָאֲנָךְ זוֹכֵר אֶת הַדֶּרֶךְ וְהַכֹּבֶד", "אֲבָל מָוֶת הוּא פָּשׁוּט/ טָעוּת בַּנִּוּוּט/ זְמַן שֶׁעָלָה עַל שִׂרְטוֹן"); בשל הידע הרב של המשוררת לא רק בספרות, אלא גם במוסיקה ובכלל, וכן בשל הדרך המיוחדת שבה בן דוד משלבת את השפה המקראית, או מתכתבת איתה ועם מקורות שפה אחרים.

מבחינה לשונית, הזיקה החזקה אך גם המיוחדת והאנינה ללשון המקרא בולטת  כבר משורתו הראשונה של הספר ("שַׁל נְעָלֶיךָ וְלֵךְ לְאַט") והלאה משם בדוגמאות אין ספור (אך בעצם גם בהקדשה "אחי יחידי" יש כבר רמז לזיקה זו). השילוב הוא לרוב הרמוני וייחודי (למשל "צֵל נָפַל/ וְעָבַר" המתכתב עם "צל עובר"). המובאות שיובאו בנושאים אחרים יצביעו על כך ממילא ולכן לא ארחיב בנושא. אך חשוב להדגיש את הרהיטות, את צחות הלשון, את השילוב ההרמוני של ישן (לשון מקרא אך גם רבדים נוספים, כמו "אַלְפֵי מִילִין" למשל) וחדש ("בִּצְלִיל מְכֻדָּן" ו"נִטְרָק טְרִיק טְרָק"). אך יותר מכל אי אפשר שלא לקשור כתרים ללשון השירים הזורמת והמפכה בהרמוניה שלא תאמן, ברגישות פואטית-לשונית נדירה, במיומנות של משוררת מנוסה. בתקופה שבה נכתבת, בעקר ברשת, שירה עילגת הנעדרת רגישות לשונית-פואטית מינימאלית, אי אפשר שלא להתענג על ספר שירה כה צח ורהוט מהבחינה הלשונית ומדרך ההבעה הפואטית המורכבת שלו.

השער הראשון "בטרם" עולה, לעניות דעתי, על שאר שערי הספר בפואטיות שבו, בזרימתו הנהדרת, ההרמונית, ללא חריקה לשונית, גם לא קלה שבקלות. בשאר שערי הספר יש פה ושם שירים מעטים החורגים מ"דרך המלך" השירית-לשונית המאפיינת את מרבית שירי הספר. כך בשיר "מדוע אינך שרה" וכן ב"אני עיר" אך, ככלל, אין בספר חריקות משמעותיות רבות. אציין רק חריקה אחת, בקטע שירי שבה המשוררת חורגת מלשונה שלה מרחק רב, חריגה שנראית לי ממש שלא במקומה, ושאינה לטעמי, בהתייחסה למחזה "חפץ" של חנוך לוין – "כַּלְמַנְסֵעַ שֶׁל חָנוֹךְ בְּחֵפֶץ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ/ וּפַצְקַרְשָׁת שֶׁנָּבַט מֵעֲרוּגוֹת חַיַּי".

כאמור, העובדות, כמו הנסיבות של מות האח, נסיבות חייו וכו' אינן מסופרות ישירות אלא נגלות טיפין טיפין, מתוך חיתוכים בזויות שונות של מבט, של דוברים, של זמן. החיתוכים אינם רק לכיוון התמונה פנימה, תמונת חייו ומותו של האח, אלא פונים גם החוצה, לכיוונים שונים ומפתיעים, הטוענים את המציאות במטען סמיך ומרתק של ערפל ומסתורין. לעיתים אלה חיתוכים מפתיעים, לעיתים משונים, ולעיתים הם עשויים להשתמע ליותר מכיוון אחד. בכל מקרה התמונה הנגלית אינה ב"קו ליניארי", כפי שכותב שלום רצבי בגב הספר. מלבד השער הראשון "בטרם", ששמו מעיד על מקומו הכרונולוגי, בדיעבד לפחות, גם הזמן, בתוך כל אחד משערי הספר לעצמו, מעורבל, ומתווה העלילה הכללי אינו בהיר עד תומו. כך למשל השיר השני בשער השני ("שווא האהבה") "והשקט לא חוזר" יכול להתאים ל"רקויאם" (השער הרביעי). כך עלול הקורא, כמו כותב שורות אלו, לטעות בזיהוי מדויק או אפילו משוער של מתווה העלילה. אך הואיל ובספר שירה עסקינן הרי אין זה כאמור, העיקר.

השיר הפותח את השער השני, "שווא האהבה", ממחיש היטב את המסתורין ואי הודאות, המכוונים, כך נראה: "שָׁוְא הָאַהֲבָה/ תַּעֲגֹן/ וְתַפְלִיג אֶל תִּקּוּנָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר/ בְּלִי הַנִּשְׁאָרִים פֹּה -/ אָמַר הַזָּר/ וְלֹא חִכָּה. בָּהוּל/ וְלֹא בְּלָשׁוֹן צֶחָה דָּחַק/ שֶׁתִּתְלַוֶּה אֵלָיו. הַכֹּל אוֹזֵל/ וְהַזְּמַן מְדַלֵּג עַל קוֹמוֹת./סְמֹךְ, כָּל הַסִּדּוּרִים עָלַי/ רַק בּוֹא כְּבָר…// כָּךְ אָמַר הַזָּר/ וְלָקַח". מי הוא הזר? אלוהים? זה הלוקח מבלי להתחשב במועד הנוח? האם הוא "זר" כי הוא "אלוהים אחרים"? ועוד נשוב אליו ואל הצלב. אך מילא הזר, אך איך זה ש"תתלווה אליו" אינו מחייב "סמכי" ו"בואי" אלא "סמוך" ו"בוא". כך גם בשירים רבים אחרים בשער זה ובכלל – לא ברור כלל מי הדובר ומי הנמען. "מִי שֶׁיָּדַע אַהֲבָה מִשָּׁרְשֵׁי שַׂעֲרוֹתָיו"? האם זה האח? האם זה כל אדם? אין בשיר ולו רמז. בשיר שאחריו, המתחיל ב"אָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה.." שהוא כללי לכאורה מסתיים ב"אִישׁ עִוֵּר בְּאַהֲבָתוֹ". האין זה האח (שאהובתו מדומה לדלילה)? ובהמשך, "יֶלֶד מֻכֶּה תֹּם הָיִיתִי" בגוף ראשון, שמתחלף חיש קל, לאחר כמה שורות, לגוף שלישי "יֶלֶד מֻכֶּה וְלֹא בְּתֹם עוֹד יִזְחַל..".

בתוך הערפל הזה דומה שדמות האהובה ברורה יחסית: היא אשה זרה שעיניה תכלכלות ו"חֶלְקַת עוֹרָהּ שַׁיִשׁ קַרָארָה". פעם היא סינדרלה ("הוּא נָעַל לְרַגְלֶיהָ אֶת סַנְדַּל הַזְּכוּכִית/ תְּכַלְכַּל כְּצֶבַע עֵינֶיהָ"), פעם עליסה ("וּמָשְׁכָה אוֹתוֹ לְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת"), פעם בובה ממוכנת, שבניגוד לזו של רביקוביץ אינה נשברת לשברים, להיפך יוצאת מה"אירוע" ללא שריטה ("עִם אוֹר רִאשׁוֹן/ נֶעֶלְמָה מִן הַסֵּפֶר וְעָפָה חֲזָרָה/ מִישֶׁהוּ אַחֵר כְּבָר פִּנָּה בִּמְקוֹמָהּ/ אָסַף שְׁבָרִים עָטַף וְנִקָּה"). יש בספר רמזים רבים המכוונים את אשמת המוות לכיוון האישה. יותר מכל היא כמו "דְּלִילָה בְּמִקְדָּשָׁהּ" – אשה נכלולית ("בִּנְכָלִים בָּאתִי/ וּבִנְכָלִים אֵצֵא"). מעניין במיוחד השיר "יש חדש תחת השמש", שניתן להבינו לכאורה כתמונה על אנפה לבנה (כ"נְסִיכָה גֵּאָה וּבָרָה מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה"), המהדסת מול הים סמוך לדייג שחום. אך הסיום לא מותיר הרבה ספקות באשר לזהותה: "יוֹם אֶחָד כְּשֶׁפִּרְפֵּר/ לְבַדּוֹ כְּמוֹ דָּג גָּדוֹל וְשׁוֹתֵק/ בְּרַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת קָרְבָה אֵלָיו/ עִם חֹד הַמַּקּוֹר וְהַצֵּל". ואם לא די ברמזים עבים אלה הרי היא כמו "לורלי" מהאגדות, שבעטיה של שירתה המהפנטת "גַּל בָּלַע סַפָּן וְסִירָה".  אם יש מי שהאשמה מגולגלת לפתחו בצורה כה גלויה, אולי נסיבות המוות מתבהרות? לא כל-כך ולא עכשיו. כי עוד שני שערים לפנינו.

נראה שההשראה או הטריגר לכתיבת שירי השער השלישי, "רוח טורקת חלום", הוא אלבום התמונות שהכותבת מדפדפת בו כמקובל בימי האבל. השער נפתח בשורות: "אִישׁ מוֹשִׁיב אֶת בְּנוֹ הַקָּט עַל מַעֲקֶה גָּבֹהַּ/ מוּל הַיָּם", וכן "זוֹ תְּמוּנָה מֵאַלְבּוֹם יָשָׁן".  לא ברור כמה ישן האלבום ולכן לא ברור האם הבן הוא האח או שמא האיש המושיב את בנו הוא האח. מהקונטקסט המאוחר נראה שהבן הוא האח. אך אם כך הוא, כשכתוב בהמשך "אָמַר מִן הַלֵּב וְנִלְחַם/ בְּאַהֲבַת אָבִיו לָאִשָּׁה הַזָּרָה"' נשאלת מאליה השאלה: האם לא רק לאח אלא גם לאב הייתה אשה זרה? "וְהָאָב לֹא קָם עוֹד/ וְהַבֵּן נָקַם". מה הייתה נקמת הבן/האח? וכאן מתעצמת התחושה שמדובר בפואמה, שכן השיר הבא מתחיל "לֹא מְתוּקָה נִקְמָתִי". אך ההמשך אינו מפזר את הערפל אלא מותיר אותו מעובה כשהיה – אין הוא מבהיר את טיבה של הנקמה. אח"כ תמונה של אוטובוס שמפריד כנראה בין האח לאחות "אֶחָד מֵאִתָּנוּ מֻכְרָח לְהִשָּׁאֵר", אומרת אולי המשוררת לאחיה, שאולי נשלח לפנימייה/קיבוץ. ועתה לאחר מותך אינך יודע על המעשה שאני עושה בכתיבת הספר הזה ("אֲפִילוּ אֵינְךָ יוֹדֵעַ שֶׁבֵּינִי לְבֵינְךָ/ הַשִּׁיר עַכְשָׁו צִפּוֹר"). הקורא תוהה לאורך כמעט כל הספר כמו המשוררת: "אֵיךְ מְיַשְּׁרִים קְפָלִים שֶׁל אִי וַדָּאוּת". אך אי-הודאות של הקורא שונה כמובן מאי הודאות של הכותבת, אצלו היא רבה וסמיכה הרבה יותר. ואולי טוב שכך.

השער האחרון "רקויאם" נפתח בעשרה שירי "אני" אמיצים כנים וחושפניים, שראויים היו אולי לשער נפרד משלהם. "הַכֹּל שָׂמָה עַל הַשֻּׁלְחָן תַּכְשִׁיטִים אֲהָבִים יְדִידִים/ כְּאִלּוּ הָיוּ" וכן "אוּלַי אֶמְצָא מַשֶּׁהוּ/ מִלִּים תּוֹעוֹת שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ כְּמוֹ/ חַבֵּק אוֹתִי מָוֶת/ מָשְׁכֵנִי אֵלֶיךָ וְאָרוּצָה". גם המשפט ממנו לקוח שם הספר: "כָּאן תְּשׁוּקַת הַהֶרֶס סוּס טְרוֹיָאנִי/ מִבֶּטֶן הַתּוֹדָעָה" מופיע בסדרת שירים כנה ומרשימה זו.

בהמשך השער באים שירים המתארים את מות האח. הראשון שבהם בהיר מכולם ואביאו במלואו: "לִפְנוֹת עֶרֶב בְּאֶמְצַע הַשֶּׁקֶט/ חָזַר מִן הַפַּארְק/ נֶאֱבַק עִם צִלּוֹ/ כָּל הַלַּיְלָה/ וְלֹא יָכֹל// הַכֹּל הִתְחִיל מִגַּעְגּוּעַ חָבוּל/ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם/ מַכֶּה/ בָּאָב וּבַבֵּן/ הִנֵּה הָאֵשׁ וְאַיֵּה הַצֵּל". לכאורה, עתה הכול ברור: התקף לב פתאומי, שמגובה אפילו ברקע גנטי. אך המשוררת/אחות לא תניח לדברים להיות כה פשוטים וברורים – "הַכֹּל הִתְחִיל מִגַּעְגּוּעַ חָבוּל", ממנו עולה שאין ספק מי אשם בנסיבות יצירתו של אותו געגוע שהביא למוות. אך למרות האמור לעיל אין זה סוף פסוק. "אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ וּלְעוֹלָם לֹא יֵדַע/ מָה אֵרַע בֶּאֱמֶת בֵּין קִירוֹתָיו/ כְּמוֹ בֵּין יְרֵכֶיהָ הַבַּשְׂרָנִיּוֹת/ שֶׁל אִשָּׁה בְּגִלוּפִין". הדימוי האחרון, מהנועזים שבספר, מצביע על כיוון מעורפל נוסף. כאשר את הערפול יוצרת המלה "כמו", שיכולה לכאורה להתפרש כמטפורה ותו לא. אך גם בשיר "יש חדש תחת השמש", שהוזכר למעלה, ושניתן להבינו לכאורה כציור תמונה על אנפה לבנה המהדסת מול הים, מופיעה המלה "כמו", אבל שם כוונת הכותבת ניצבת כתמרור גדול וברור ומדוע יגרע חלקו של ה"כמו" כאן.

בשיר "מסע לסופו", המופיע לקראת סוף הספר, מתואר כנראה מסע ההלוויה: "לִפְנוֹת עֶרֶב/ שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בִּכְנַף בֶּגֶד/ ….כְּמוֹ אֲסוּפִי עַל סַף בֵּית כְּנֶסֶת פְּרִיחַת בּוּגֶנְוִילֵאָה/ וְיֵשׁ אוֹמְרִים/ בֵּין כַּנְפֵי הָרַחֲמִים שֶׁל הַצָּלוּב שֶׁלָהּ/ בִּמְנוּחָה לֹא נְכוֹנָה//….". תיאור זה ממחיש שוב את הערפול המכוון השכיח בספר. אנו למדים ממנו על "אלוהיה האחרים" של האהובה הזרה ועל המאבק בין הישויות היהודית והנוצרית על אופי ההלוויה והקבורה. האם מה"מנוחה הלא נכונה" ניתן להסיק מי הצליח למשוך את כנף הבגד יותר לכיוונו? השיר המסתיים ב "ואיפה האמת –/ האמת בשקר/ והשקר באמת." מורה לנו לא להסיק מסקנות נמהרות מדי. למען האמת למדנו זאת במהלך הקריאה פעמים לא מעטות.

לסיום, סוס טרויאני מבטן התודעה הוא ספר מרשים ומרתק בפואטיות הנפלאה שבו ובדרך האמנותית המורכבת שבה הוא מתאר מציאות סבוכה. המציאות המתוארת מורכבת יותר מפסיפס, אולי היא כמו קולאז' (כשכמה קולאז'ים, פרי יצירתה של המחברת, מעטרים את הספר) ובעצם היא, לתחושתי, יותר כמו קליידוסקופ הכולל קולאז'ים רבים, משתנים.

____________________

ד"ר דוד אדלר (1945) נולד וחי בירושלים, בוגר הטכניון (אלקטרוניקה). בעל תואר שני ושלישי מהאוניברסיטה העברית (מדעי הרפואה). כיהן כמנהל האגף למכשור, הנדסה רפואית ותקשורת, וחבר "פורום ההנהלה" של המרכז הרפואי "הדסה".

אף שהוא כותב שירים מנעוריו, הוא החל בעריכתם ובפרסומם רק לאחרונה. זכה בתחרות "שירה חדשה" של "צומת ספרים" (2010). שיריו התפרסמו בשלוש השנים האחרונות ב"שבו", "מטעם", "כתובת", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון" ועוד וכן בתכנית לימודים של משרד החינוך. ספר שיריו הראשון סקיצות לתמונה בלתי שלמה יצא בהוצאת "אבן חושן" (2012).