robert-lax

על שירתו של רוברט לקס

מאת: אלכס בן ארי

כמה מילים על הפואטיקה של רוברט לקס ומבחר תרגומים משירתו

פורסם בננופואטיקה, גיליון 4 

 

אֵינִי                                                      הָאֲדָמָה

יָכוֹל                                      מַסְ

לִרְאוֹת                             תִּירָה

אוֹתְךָ                                     לִי

 

בִּגְ                                                        וְ

לַל                                                        גַם

הָ                                                         הַ

אוֹר                                                      שָּׁמַיִם

הַזֶּה

רִ

אֵינִי                                                      בּוֹא

יָכוֹל                                      בְּרוּ

לִרְאוֹת                             אֶי

אוֹתְךָ                                     ךָ

 

בִּגְ                                                        מְסַנְוְרִים

לַל                                                        אוֹתִי

הַ

הֲלִיכוֹת

הָאֵלֶּה

אינני יודע הרבה על רוברט לקס. נתקלתי בחוברת דקה משיריו בחנות ספרים בלונדון. עיינתי בערך הוויקיפדיה על אודותיו. הדפסתי מאמר עליו מהרשת וטרם קראתי. הזמנתי ספר שלו ב־bookdepository וטרם קיבלתי. בחנות הספרים ריפרפתי בחוברת כמה דקות, שילמתי ולקחתי איתי ארצה. כאן היא שכבה על המדף שבועיים־שלושה בלי שפתחתי. צהרי שישי אחד בקפה קראתי אותה מכריכה לכריכה ותירגמתי מתוכה מבחר קטן.

למה אני מספר את כל זה? אולי כי זה לא באמת חשוב. כלומר, אולי כי לקרוא שלושה שירים של רוברט לקס בעמידה ב־Foyle's בלונדון רגע לפני שחייבים ללכת או להניח לו לשכב אחר כך על מדף חודש בלי לפתוח אותו או לקרוא את כולו בקפה בשקיקה זה כמעט אותו דבר, כי הרגע המכונן במפגש עם השירים האלה הוא ההרף שבו אתה נחשף לאופן הדיבור המיוחד שלהם. מאותו רגע הדיבור הזה מתחיל להתפשט בתודעה כמו גלולה קטנה שהחלה לפעול.

השירה הזאת, אפשר לראות מייד, צרה וארוכה. המילים נדחסות לפס דמיוני ברוחב של אותיות בודדות. כתוצאה מזה, חלקן מתקפלות לעיתים לשני חלקים, לפעמים ליותר. ומה אומרות המילים? שום דבר מיוחד בעצם: זה דיבור מתבונן, אבל לא פילוסופי או זֶני. הוא בעצם די דומה לדיבור המתבונן היומיומי של התודעה של מרביתנו: קצת חכם, קצת סתמי, קצת פיוטי, קצת עודף, קצת טיפשי. ובכל זאת יש משהו מרומם מאוד בשירה הזאת. למה?

נדמה לי שהתשובה נעוצה בשני עניינים, שניהם לא קשורים ישירות בתוכן. הראשון הוא הצורה הגרפית. אם הדף הריק הוא מרחב, הרי שהשיר המערבי הסטנדרטי הוא כתם או גוש המסתיר את חלקו; כלומר, עצם פעולת הכתיבה, הנחת השיר על הדף, גם אם מטרתה לגלות, קודם כל מייצרת הפרעה, מגבבת את המישור הנקי והפתוח. הדבר נכון הן ברמה הפיזית והן ברמה התודעתית. קחו שיר של אלתרמן או ויזלטיר, לָאור או אבות ישורון או כל משורר או משוררת שתעלו על דעתכם כמעט: הפעולה הראשונה שהקריאה עושה דומה מאוד למה שקורה על הדף הלבן – השיר משתלט על התודעה, מטביע בה את אותו גוש שהשיר הכתוב מייצר על הדף: חוסם, תובע לעצמו את מרכז המרחב, תוחם את התודעה הקוראת לממדיו.

ההשפעה הזאת, בבסיסה, היא כמובן תוצר לוואי בלתי נמנע של עצם פעולת הכתיבה. אי אפשר הלא לכתוב בלי להניח משהו על הדף הריק, כפי שלא ניתן לאכול בלי התערבות כלשהי בעולם כדי להשיג או לייצר מזון. אבל גם בתוך ההכרח הפיזיקלי יש דרגות של חופש והרמוניה. השירה המערבית ה'רגילה' חסרה בדרך כלל את 'המודעות הסביבתית' הזאת ביחס למרחב הפיזי והתודעתי שבו היא מתחוללת. השירים של לקס מנסים ומצליחים לפעול אחרת. הפסים הדקים של השיר אינם כופים את עצמם על הדף אלא עובדים איתו, מאפשרים לשיר ולדף להיות נוכחים זה לצד זה בו זמנית, כמו חלון עם סורג או נוף עם בוסתן מעובד קטן בצידו. יש הרבה רווחה, פיזית ותודעתית, ביחס האורגני הזה למרחב. כקורא אתה חש בה מייד.

העניין השני הוא המוזיקה: פס המילים הצר והמילים השבורות לעיתים מכתיבים קריאה שיש בה השתהות. ההצטברות של מילה למילה אוטומטית פחות, המעבר בין שורות דורש עוד הרף של קשב, הפיצול של מילים דורש עוד רגע על מנת להבין אותן. כך מייצר שיר טיפוסי בשירי־הנזיר של לקס מרחב קריאה שיש בו איכות מדיטטיבית, איטית, מושהית, לא מתנפלת על הטקסט. האיכות הזאת היא משלימתה של תחושת הרווחה המרחבית שיוצר פס השיר הדק על הדף. שתיהן חוברות לאַפשר דבר פשוט כשם שהוא נדיר: נוכחות ערה של הקורא לצד השיר, תודעה קוראת שאינה נבלעת בטקסט או מתגוששת איתו אלא נמצאת במלאות, כאן ועכשיו, לצידו. מתוך הנוכחות המועצמת הזאת נוצרת תחושת הרוממות שהשירים האלה, למרות פשטותם ומתוכה, עטויים בה. אתה מאזין להם, מאזין לך, מביט לסירוגין בשיר ובדף הריק שסביבו. לאט לאט,
דבר־דבר.

 

לְ

אַט

 

לְ

אַט

 

דָּ

בָר־

 

דָּ

בָר

 

הנה כמה תרגומים מהחוברת ההיא. רפרפו בהם ושימו על המדף לשבועיים־שלושה, או סעו ללונדון, קחו חוברת וקראו ממנה קצת בעמידה, או פתחו את הגיליון וקראו אותם בשקיקה מקצה לקצה. זה לא באמת חשוב.

 

 

הוּא

חַי

 

בַּ

חֲדַר

הַ

חַיִּים

 

הוֹלֵךְ

 

בַּ

חֲדַר

הַ

הֲלִיכָה

 

כּוֹתֵב

 

בַּ

חֲדַר

הַ

כְּתִיבָה

 

חַי

וְ

הוֹלֵךְ

 

וְ

כוֹתֵב

 

הוּא

צוֹחֵק

 

בַּ

חֲדַר

הַ

צְּחוֹק

 

הוֹלֵךְ

 

בַּ

חֲדַר

הַ

הֲלִיכָה

 

חַי

 

בַּ

חֲדַר

 

הַ

חַיִּים

 

חַי

 

הוֹלֵךְ

 

כּוֹתֵב

 

 

הוּא

נַעֲשֶׂה

 

עִם

הַזְּמַן

 

דֵּי

פַּטְ

פְּטָ

ן,

 

רַק

מִ

לְּדַ

בֵּר

 

לְ

עַצְ

מוֹ

 

 

חֲיֵה

לְ

בַד

 

פְּעַל

לְאַט

 

 

הַנָּ

זִירְ

יָאדָה

 

 

הַבַּיִת                        כָּל            כָּל                 הַבַּיִת

הַ                                  הָ                       הָ                  שֶׁלִּי

קָּ                                  עוֹלָם   עוֹלָם

טָן                                 הַגָּדוֹל   הַגָּדוֹל

שֶׁלִּי

 

 

לִכְ                                 לִחְ                    יוֹתֵר           יוֹתֵר

תֹּב                                 יוֹת                   לִכְ             לִחְ

תֹּב             יוֹת

וְ                                   וְ                      מִ

לִחְ                                 לִכְ                    לִּחְ             מִלִּכְתֹּב

יוֹת                                תֹּב                   יוֹת

 

כל התרגומים מתוך Hermit's Guide to Home Economics,הוצאת New Directions,
2015. 

רוברט לקס נולד במדינת ניו יורק ב־1915. בגיל 55, אחרי שעשה לעצמו שם בחוגי האמנות והשירה בניו יורק וקריירה הוליוודית קצרה כתסריטאי, עזב הכל ועבר להתגורר למשך שלושים השנים הבאות בכפר יווני קטנטן באי פַּתמוֹס. בגיל 85 שב לחַוות הולדתו בארה"ב וכעבור שבועות ספורים מת שם בשלווה בשנתו. בפתמוס כתב את סדרת שירי הנזיר ושירים רבים נוספים שמרביתם טרם ראו אור. בשנת 2013 ראה אור מבחר מקיף משירתו בעריכתו של המשורר, המבקר וחברו הקרוב של לקס, ג'ון ביר (John Beer), שהוסיף גם מסת מבוא מאירת עיניים על שירתו ועל הביוגרפיה שלו.