גלעד מאירי על יהודה עמיחי

סאדו-מאזו פואטי

מאת: גלעד מאירי

על ההנאה של המשורר מדיכויו וההנאה של החברה לדכאו

 

היתרון החסרוני

הַיִּתְרוֹן הַגָּדוֹל בִּכְתִיבַת שִׁירָה לְעֻמַּת אָמָּנֻיּוֹת אֲחֵרוֹת

הִיא הַיְּכֹלֶת לִכְתֹּב שִׁיר בִּמְהִירוּת הָעוֹלָה פִּי-כַּמָּה עַל מְהִירוּת קְרִיאָתוֹ.

זֶה מַה שֶּׁמְּאַפְשֵׁר לַמְּשׁוֹרֵר לִהְיוֹת הַקּוֹרֵא הָרִאשׁוֹן וְהַטּוֹב וְהַמִּתְפַּעֵל – גַּם הַמַּתְמִיד – שֶׁל עַצְמוֹ.

 

חִסּוּן מִפְּנֵי הַזְּמַן, בְּמֻנָּחִים שֶׁל אָמָּנֻיּוֹת אֲרִיכוֹת-קִיּוּם, זֶה לְמַרְבֶּה הַצַּעַר גַּם הַחִסּוּן מִפְּנֵי מִסְחָרִיּוּתָן.

כִּי תְּכוּנָתוֹ הָרִאשׁוֹנִית וְהָאָפְיָנִית בְּיוֹתֵר שֶׁל כָּל מוּצָר זֶה הַבְּלַאי – אַחֶרֶת לֹא הָיוּ מַשְׁקִיעִים בּוֹ כֶּסֶף.

 

אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים לְהַשְׁקִיעַ כֶּסֶף בַּדְּבָרִים הַבָּלִים וְהַנִּרְקָבִים וְהָעוֹבְרִים מִן הָעוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לְהַשְׁקִיעַ עוֹד כֶּסֶף בְּעוֹד דְּבָרִים בָּלִים וְנִרְקָבִים הָעוֹבְרִים מִן  הָעוֹלָם,

כְּדֵי שֶׁהֵם יוּכְלוּ סוֹפְסוֹף בְּשֶׁקֶט לַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם וּלְהוֹרִישׁ לְיוֹרְשֵׁיהֶם עוֹד כֶּסֶף,

כְּדֵי שֶׁהֵם יִקְנוּ עוֹד דְּבָרִים בָּלִים וְנִרְקָבִים וְעוֹבְרִים מִן הָעוֹלָם וכו' וכו',

עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת וְהַבּוֹרוֹת."

 

דוד אבידן, ספר האפשרויות- שירים וכו'

 

לפני כשנה צלצלה למקום לשירה חיילת נלהבת. היא אמרה לי, שהקורס בו היא נמצאת יעשה בקרוב סיור מודרך באזור שכונות אהל משה ומזכרת משה והיא תשמח אם הקורס ייפגש עם משורר ב"מקום לשירה", במינהל קהילתי לב העיר. אמרתי לה מצוין, אבל אנו דורשים תשלום של 300 ₪ לשעתיים. אמרתי לה, שזה עניין עקרוני – זה לא יפגע ברמת האימונים של יחידות החי"ר ולא בתדלוק של מטוסי הקרב. היא צחקה והבינה. היא ניגשה למפקדת שלה לברר זאת, ונאמר לה, שאין תקציב לזה. זה לא הפתיע אותי כלל ועיקר: צה"ל עם תקציב של מיליארדי דולרים לא יכול היה למצוא 300 ₪ עבור פגישה עם משורר, לא כי אין לצבא את הכסף לשלם, אלא כי שירה לא נתפשת, כסוג של עבודה, של מאמץ, שיש לשלם עליו. מבחינת הצבא היה על המשורר לתת את עצמו בהתנדבות, כמעט כמו חייל.

נאבקתי ביני לבין עצמי האם לתת את המפגש חינם בעצמי (הרי זו הנורמה: מה פתאום אני דורש כסף?), אולם לבסוף דחיתי את ההצעה. אומנם, הרגשתי מעט אשמה על כך, שמנעתי מפגש שירה מהחיילות, אולם לפחות עשיתי עם עצמי דרך קטנה לעבר הכרה בכך, ששירה היא חלק מהמציאות – היא לא במגדל השן. יש לה מחיר: יש אנשים בשר ודם, שכותבים אותה במדפסות דיו, שעולות כסף, ויושבים שעות על גבי שעות כדי לייצרה ומוותרים אגב כך על עשייה כלכלית רווחית.

למעשה, סיפור זה חושף כיצד למשורר אין נוכחות כלכלית בתודעה הישראלית ואולי בכלל – הוא כלום כלכלי. מקורות ההכנסה משירה הם מוגבלים ביותר: תקבולים מאקו"ם; 12% או 15% ממכירות ספרים (זה מסתכם בכ-3 ₪ לספר, כאשר מהדורה היא 500 ספר, שלרוב מוכרת כמה עשרות ספרים); שכר סמלי על קריאת שירה בפסטיבל מטולה ובמקום לשירה (לא ידוע לי על מוסדות אחרים המשלמים על קריאת שירה, ואם יש כאלה, עימם הסליחה); מפגשי משורר עם קהל. היקף ההכנסות הישירות של משורר משירה אולי עומד על 1,000 ₪ ברוטו בשנה, כי השוק קטן מאוד. הווה אומר, למשורר נשארים בעיקר: הנאה, כבוד ואולי בכל זאת, החזרי נסיעות. לעומת זאת, השירה מפרנסת רבים, למשל, הוצאות לאור, פועלי דפוס, נקדנים, חברות מחשבים (הרכשת תוכנת ניקוד לאחרונה?), יצרני נייר, גרפיקאים, חוקרי אקדמיה, מרצים, מורים לספרות, מנחי סדנאות, מפיקים, אנשי תקשורת, מבקרים, טכנאים (למשל, קריאת שירה ברדיו), בעלי מוסדות תרבותיים, פקידים (האחראיים על התקציבים) ועוד.

מצב דברים זה מסביר מדוע, לבסוף, חלק ניכר מהמשוררים עצמם עוסקים במקצועות השירה המשניים, שקרובים למומחיותם, כגון, הוראה, מחקר, הנחיית סדנאות, תרגום וכדומה. משורר, אם כן, זה לא מקצוע, ואם זה לא מקצוע – אז מה זה? הרי, אם שואלים אותי מה אני עושה, מה אומר? משורר…? כתיבת השירה היא בדרך-כלל הדבר המשמעותי, שהמשורר עושה בחייו, אבל זו לא פרנסה, אלא להפך – זו אנטי-פרנסה. משורר משקיע שעות רבות וכסף במלאכת השירה ולא מרוויח ממנה. ולכן, ניתן לקבוע, ששירה היא לא פרנסה, אלא בעיקר סוג של קריירה.

לתפישתי, השירה היא תעשייה זעירה הפועלת בתנאי השוק המשתנים: שירה היא אובייקט כלכלי והמשורר הוא ישות יצרנית בשוק – הן הקפיטליסטי, הן הסוציאליסטי (או האחר). במציאות קפיטליסטית של היצע וביקוש אין למשורר, לכאורה, על מה להלין. שירה טובה תמכור ושירה לא טובה לא תמכור – זוהי עובדת חיים. לדוגמה, יום השנה לסלט (טאווארה, 1987), ספר שירי טנקה (שיר קצר בן 31 הברות), הוא על-פי מתרגם הספר, יעקב רז, ספר השירה הנמכר ביותר בכל הזמנים: בתוך חצי שנה נמכרו ביפן למעלה משניים וחצי מליון עותקים של הספר. והמשוררת, מורה בתיכון בת 24, הפכה בין לילה לגיבורת תרבות. הספר היה לתופעה בין-תחומית, כאשר יצאו בעקבותיו שתי סדרות טלוויזיה, מופע מוסיקלי, תקליטור, סרט, קומיקס, וכמובן, חפצי קישוט ומדבקות. הספר היה גם לרב-מכר בארצות-הברית עם תרגומו לאנגלית בשנת 1990.

זו דוגמה מהעולם הקפיטליסטי, אולם הנה דוגמה מהעולם הקומוניסטי. המשוררת הרומניה, אנה בלאנדיאנה, הופיעה ב"מקום לשירה" וסיפרה, שבאופן אירוני בימי צ'אוצ'סקו ספריה נמכרו בעשרות אלפי עותקים (היא נקבה במספר החלומי של 100,000 עותקים לספר) ועם נפילתו – ירדה קרנה של שירתה (5,000 עותקים לספר שלה). היא הסבירה את היקף המכירות הגדול בעיקר בכך, שהשירה אמרה ברמיזות את מה שלא ניתן היה לומר במפורש כנגד השלטון והסבירה את ירידת המכירות גם בכניסת הטלוויזיות לבתים.

שתי דוגמאות אלו אינן לקוחות ממקומותינו, אולם הן מלמדות משהו על הפוטנציאל הכלכלי של השירה וגם על התלות של המשורר בתנאים חיצוניים, פוליטיים ותרבותיים (כמו במקרה בלאנדיאנה). הווה אומר, שירת בלאנדיאנה מכרה גם בגלל צורך, שאיננו פואטי מובהק. דוגמאות אלו ואחרות (גינזברג, עמיחי, משעול ועוד) הן החריג, שלא מעיד על הכלל: הכלל הוא, שהשירה לא מפרנסת את פועליה היצרניים ביותר – את המשוררים.

בישראל (ובכלל) מעולם לא היתה נכונות שלנו המשוררים, הממסד והחברה לדון ולהכיר בכך, שהשירה היא תעשיה המפרנסת רבים וטובים: החל במשורר וכלה בפועל הבמה באירוע קריאת שירה. וככזו, יש לראות בה מיקרוקוסמוס חברתי-כלכלי עם צרכים ייחודיים לסקטור זה. ולא רק שאין הכרה, יש הכחשה. נוח לכולנו לגלגל עיניים לשמיים ולומר: משורר זה לא פועל, זה לא מקצוע, זה משורר. זה נוח למשוררים להישאר סטואים, מעל למציאות, ולחברה – לנצל את המשוררים. זו מלודרמת סאדו-מאזו: המשוררים נהנים לחטוף והמדינה נהנית להחטיף ליפי הנפש האלה. זהו מעגל-אכזרי: אנו נהנים מהצורך הבלתי נשלט שלנו לכתוב שירה (הרי זו עדות למתת החסד ולייחודיות שלנו, אז, לכאורה, לא משנה לנו כמה קונים את ספרינו) והמדינה והסוחרים מנצלים זאת כדי לעשוק.

המדינה לא רוצה לקחת אחריות על המשורר: המשורר בחר להיות משורר – זה עניינו; המשורר מוכר סחורה לא אטרקטיבית – זה עניינו. והליבראל הקיצוני אומר: למה שהמדינה תממן משורר פרטי, שרוצה לומר את דברו מתוך חופש מוחלט? ובכלל, אם ניתן לו כסף, זה יהיה כשוחד – למה לו כל העניין הזה? אלו טענות שלא עומדות במבחן המציאות: המשורר הוא תוצר של החברה והוא מייצר עבורה שפה. המשורר משמר את עברה של החברה, מבטא את ההווה שלה ומתמודד עם עתידה. מכאן, למשורר יש תפקיד חברתי מובהק, אלא שבהעדר מבנה חברתי נוקשה לחברה המודרנית ו/או הפוסטמודרנית קשה לתפוש את המשורר במונחים של תפקיד רלוונטי. המשורר הוא הרי אדם פרטי – יש לו תפקיד? מי מינה אותו? הוא מינה את עצמו, אז שאנחנו נממן אותו, שהוא ינצל אותנו?

בסופו של דבר, היחס למשורר ולשירה הוא אמביוולנטי: יש מימון ממסדי, אבל הוא דל. הווה אומר, יש הכרה, שהמשורר רלוונטי לחברה, אבל אין ביטחון מלא בכך, שמגיע לו לקבל את מלוא התנאים למלא את תפקידו ושליחותו. ההיסוס הזה נובע מתוך הכרה מודחקת, שהמשורר מייצר סחורה, אלא שלא ברור אלו חוקי שוק יש להכיל על סחורתו: האם את חוקי השוק הליבראלי הקיצוני או דווקא את חוקי השוק של מדינת הרווחה המסבסדת מצרכים חיוניים (למשל, להצמיד את סבסוד השירה לסבסוד הלחם…).

יהיה זה אנאכרוניסטי לומר, שסבסוד לשירה במדינה דמוקרטית ונאורה מעורר קונפליקט קיומי ואתי חריף ומשתק. המשורר הוא אדם חופשי ומתוחכם דיו לתפוש, שסבסוד עדיף על פני מצוקה, ולעתים, במקרים קיצוניים, מצוקה עדיפה על פני סבסוד. המשורר יכול לדחות את הסבסוד , אבל קודם אני מציע, שהמדינה תציע ותניח למשורר לבחור ולא תניח עבורו הנחות עבודה אתיות. משורר מודע חברתית הוא אומן התענית – הוא לוליין, הקיום הפרדוכסלי בין נאמנויות מעורר בו השראה ולא מדכא אותו. ללא סבסוד גורלו של המשורר הטוטאלי, כדוד אבידן, הוא ידוע מראש: מות כלבים. הדוגמה של אבידן מבהירה מדוע נדירים המשוררים הטוטאליים: מי מוכן לקחת על עצמו קיום כה נואש?

היות ומדובר בתעשייה הדיון הופך למורכב יותר, כי למשורר ולחברה יש אחריות כוללת גם על פועלי השירה, שמשרתים את קהל שוחרי השירה הרחב. אם אנחנו המשוררים מוכנים לוותר על החזרי נסיעות וכך לממן מכיסנו את ערבי הקריאה אליהם אנו מוזמנים, להיות לקטורים ומתרגמים בהתנדבות וכד', זו אולי הבעיה שלנו, אלא שלעתים אנו מנהלים או שותפים לניהול מוסדות ולאירועי שירה, כגון, פסטיבלים, ואנו לא מסוגלים לשלם לצוות שלנו. וכך קורה, שפעילי ומתנדבי שירה מוצאים עצמם עובדים שנים בהתנדבות באופן בלתי סביר. חלקם משוררים צעירים ולכן יש להם עניין להיות קרובים לצלחת. לקירבה זאת יש יתרונות: המתנדב זוכה לפרסום בכתב-העת של המוסד, מוזמן לקרוא ומתיידד עם משוררים ותיקים. אני בעד התנדבות (ואף אני התנדבתי ומתנדב עדיין), אבל זה צריך להיות עד לגבול מסוים: בעולם השירה, מכורח המציאות, זו שיטת העסקה, שנוצרה בגלל דיכוי תרבותי. אנו, מנהלי מוסדות השירה (במובן הרחב של המילה זה גם בעלי כתבי-עת), קורבנות השיטה בעצמנו, מקדמים את הפרויקטים שלנו ואת עצמנו על חשבון החלשים ויוצרים אגב כך נורמות העסקה מוסריות ואתיות פסולות.

למרות הביקורת, אינני מאשים את חברי היקרים במוסדות השירה בְּדבר: מאבק ההישרדות מונע מאיתנו לשלם שכר בכלל או שכר הוגן בפרט. איננו רודפי בצע – אילו היתה בידינו האפשרות, היינו משלמים ברוחב לב. הביקורת העיקרית שלי כלפי ממסד השירה, שאף אני חלק ממנו, היא ההשלמה הנמשכת עם מצב הדיכוי. אומנם, היו התארגנויות בעבר: זכורה לי הופעה של אמיר אור בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת לפני מספר שנים ובה הוא מציג מחקר עם נתוני האפליה והקיפוח של התרבות בכלל. לנוכח התוצאות בשטח, נראה, שהוא, כנציג השירה, נותר לבד במאבקו, ואולי אף למצער נואש מלשנות את המצב.

ראוי לציין, שזה המצב האופייני גם באומנויות אחרות, אולם בשירה התקציבים הם נמוכים במיוחד, ולכן המצב קשה יותר. מכל מקום, מוסדות השירה יוצרים ללא כוונות זדון דור/מעגל שני לעושק. עדיף, לטעמי, לרדת בתפוקה, אך לשלם לפועלי השירה. רק כך, אני מקווה, יבינו המתקצבים השונים, שיש פועלים בתעשיית השירה עם זכויות אנושיות בסיסיות. אם החברה רוצה שירה היא צריכה לתת לה יחס מכבד.

דרך אגב, עד היום, בלית ברירה, אף אני כמשורר משתף פעולה עם המצב ומוותר על זכויותיי.  לשמחתי, על-פי החלטת קבוצת "כתובת" פרויקט "מקום לשירה" משלם מזה למעלה משנתיים לכל משורר וכותב, אולם בלית ברירה עדיין מדובר בסכומים סמליים, למשל, 100 ₪ ברוטו עבור כתיבת רשימה לאתר זה מעט. התשלום הוא יותר מסר מאשר גמול הוגן. אינני מצהיר בכך, שאני מזדהה ומשלים עם המצב, אלא שאני מכיר בכך, שתהליך השינוי הוא הדרגתי ויש בו שלבים של צבירת תנופה ומודעות.

בכל אופן, אנו המשוררים ככלל הפנמנו את נראטיב הדיכוי. אנחנו משתפים פעולה עם הממסד העושק. למרות שלקהילת המשוררים יש אחדות אינטרסים ואמצעי ייצור דומים, היא לא מסוגלת לייצר תחושת סולידאריות בינה לבין עצמה ולהתאגד מבחינה פוליטית וכלכלית כדי להיאבק על זכויותיה. זו קהילה, שאיננה מסוכסכת עד כדי כך, שלא תוכל להתאגד לשם מלחמה על זכויות המשוררים, אלא שהקהילה עדיין לא מכירה בעצמה כקהילה פוליטית-כלכלית. ייתכן, שרוב המשוררים באים מרקע מבוסס ולכן נוצרה אנומאליה חברתית זאת. אינני מצפה, שיצחק לאור יסכים עם אליעז כהן על סוגיות מדיניות, אבל אני בהחלט רואה כיצד לשניהם יש אינטרס חברתי-כלכלי משותף והוא: לגרום לממסד לתגמל את כתבי-העת שלהם, "מטעם" ו"משיב הרוח" בהתאמה, על מנת שיוכלו לשלם לכותבים ולפועלים שלהם, ואף לקבל גמול מסוים לעצמם, רחמנא לצלן.

לאחר שאנו המשוררים נכיר בדיכוי יש סיכוי להתחיל בתהליך פוליטי וחינוכי אל מול הממסד, שמטרתו היא: הכרה בכך ששירה היא אוצר טבע ונכס לאומי. הכרה זאת צריכה לבוא לידי ביטוי בתקציבי משרד התרבות, הטבות של הרשויות המקומיות, הקלות מס, שנות שבתון וכדומה. אחד המפתחות האפשריים להכרה זאת בפועל הוא השוואה בין תנאי המשורר ומוסד השירה לאלו של בחור הישיבה והישיבה ו/או של הספורטאי המצטיין ומועדון הספורט: מוסד השירה הוא ישיבה חילונית, מועדון קדוש. מטרה נוספת של מהלך זה היא, שעם הספר יקצה משרה לשר שירה (מה שמכונה בארצות-הברית – המשורר הלאומי), אשר יהיה ממונה מטעם המדינה לקדם קריאה וכתיבה של שירה. מינוי מעין זה יבהיר לכל, שבדומה ללימודי קודש ולספורט, השירה איננה רק נחלת ציבור קטן ושולי, אלא היא נחלת הפרט והכלל גם יחד. גל פרידמן, הספורטאי הישראלי הראשון, שזכה במדליית זהב אולימפית ייצג את עצמו ואת המדינה גם יחד; האם כארבעים שנה לאחר זכייתו של עגנון בפרס נובל ספרות אנו עדיין רואים בהישג זה נכס פרטי של האזרח הפרטי מר ש"י עגנון או שמא, נכס לאומי?

כאמור, לאור מצב השירה קידומה תלוי בעיקר בתקציבי ממשלה ובתרומות, בשנור הרגיל של הנדיב הידוע מקדמת דנא. אין לשירה סיכוי לפרוץ ללא תמיכות אלו. יום השנה לסלט יש רק אחד וצ'אוצ'סקו כבר לא עימנו. מן הסתם, לא כל המשוררים רוצים פריצה חושפנית למודעות הכללית, אלא מבקשים אינטימיות, אולם זה לא הדיון: הדיון הוא בשלילת החופש אפריורי מהשירה בגלל הסכמה שבשתיקה, בין המשוררים, הקוראים והמתקצבים, ששירה היא בועה מחוץ למשחק החברתי-כלכלי, היא מותרות. השירה היא כאן בתפקיד העם היהודי: שורדת, אבל מתקשה ליהנות מהחיים.

מן הדברים האמורים לעיל עולה, שמשורר לא מוכר את ספריו, גם אם הם מעולים, לא רק כי ספרו כתוב בלשון גבוהה והקריאה בו דורשת מיומנויות קריאה, ריכוז ומשמעת, אלא כי השירה מדוכאת מראש  על-ידי אותו דימוי מסורתי, שהשירה לא צריכה בכלל להימכר – היא לא סחורה והמשורר הוא לא פועל ייצור או לחילופין, נותן שירותים. ויותר מכך, השירה כיום איננה כתובה בהכרח בלשון מליצית, גבוהה ואניגמאטית. בעקבות המרד האוונגרדי של המודרניזם בראשית המאה העשרים, שטשטש את גבולות הז'אנר, ולאחר מכן המרד האוונגרדי של הפוסטמודרניזם בדמות הביט והפופ, השירה מדברת לא רק גבוהה, גבוהה, אלא אף בלשון פרוזאית של בני-אדם. הווה אומר, גם אם השירה נגישה יותר, עדיין המצב החברתי-כלכלי והתרבותי לא מעניק לה את ההזדמנות לבטא זאת.

ולדיכוי יש תחבולות מיוחדות משלו, למשל, להניח, שפעם היתה שירה טובה יותר ואנשים קראו שירה. הרי, כולנו מכירים את שאלת שבוע הספר, למה שירה לא מוכרת. רק מעצם השאלה מתעוררות תחושות אשמה כלפי הדור הזה, שלא ידע שירה מה היא, וצצות נימות געגוע – אוה, פעם קראו שירה, למשל, בתקופת ביאליק ואלתרמן. אז שירה היתה שירה, לא כמו היום, שכל אחד מוציא לו ספר, מוציא כתב-עת ומכנה עצמו ללא בושה – משורר. אולם אלו לא פני הדברים. בעבר אולי היה קהל קוראי שירה מעט יותר גדול, אבל בדרך-כלל לשירה לא היה קהל רב. מה שמאפיין תקופות עבר הוא, שמעמד המשורר היה יותר דומיננטי בחברה, ולכן נדמה, שקראו יותר שירה. הווה אומר, הסיבה ששירה לא מוכרת היום איננה נעוצה ברמה ירודה, אלא באותו דיכוי תרבותי-חברתי עמוק ומושרש של השירה והמשוררים.

בדמדומי חשיבתי הייתי רוצה, שלא רק אנשים שכמותי, שוחרי שירה, יעסקו בסוגיה הפואטית-חברתית-כלכלית, אלא אף כלכלנים, אולם, לצערי, הם לא סופרים את שוק השירה, כפלח שוק בכלל והם לא רואים בשירה תעשיה. וזה רק מחזק את דימויה העצמי, החיובי, לכאורה, של השירה בעיני עצמה: סגפנית, טהורה, שחיה איכשהו בדוחק, אבל שמחה בחלקה – היא הולכת בדרכה היא, דרך האמת. היא לא מתלכלכת בביצה, לוטוסית שכמותה, צפה מעל העכרוריות. עם דימוי נרקיסיסטי מעין זה הקורא חש מראש, שהוא רק יכול להתחכך בשורות השירה, לגעת מרחוק בנשגב, אבל הוא לא יכול להיות חלק ממנה. מצב דברים זה משמר את השירה, כמתנשאת, ואת המשוררים נישאים מעל העם. על כן, אי-אפשר סתם לקרוא שירה, כמו עוד ספר, אלא צריך לעבור סינון עצמי נוסח קורס טיס: האם אני יכול להיות בכלל שייך לאלים האלה, למשוררים, לקוראי השירה? הווה אומר, הקורא צריך להתמודד מראש עם דימויו העצמי ודימויה העצמי של השירה לפני שהוא בכלל מתחיל לדפדף בספרי השירה המעטים בחנות. ובעולם הצרכנות של שנות האלפיים זו דרישה, שהציבור לא יכול לעמוד בה.

למרות שבימינו יש לשירה תחרות עם אטרקציות, למשל, טלוויזיה, קולנוע, וידיאו (ארץ קטנה מוקפת אויבים – השירה), עדיין יש לשירה יתרונות רבים: זה פאסט-פוד, אבל לא ג'אנק-פוד. בעידן בו יש מעט זמן, כי הפקקים, הביורוקרטיה, הגירויים ומספר החוגים לילד גדלו כל-כך, זה מפתיע,  שהרומן הוא הז'אנר הספרותי המועדף, אפילו על פני הסיפור הקצר, שנדחק לאחרונה על-ידי הוצאות הספרים למעמד של השירה. ויש לתהות: למה הפער בין הז'אנרים כה עמוק? יש כאן עניין של מסורות קריאה ועוד סיבות רבות, שלא נפרטן כאן, אולם אולי יש כאן גם ביטוי של תרבות הצריכה ובו אתמקד רק להרף עין.

בימינו יש מעט מאוד הוצאות ספרים, שמשקיעות בפרסום, שיווק ויחסי-ציבור של ספרי שירה. לעומת זאת, הקורא נחשף למסע השיווק האגרסיבי של הרומנים. האם ההוצאות לאור יצרו את הביקוש לרומן או הקהל דרש? זה כלל לא משנה. המוציאים לאור זיהו את הפוטנציאל השיווקי של הרומן וניצלו את ההזדמנות כדי לחסל את השוליים העודפים והלא כלכליים של הספרות, את שאר הסוגות הספרותיות, כגון, הסיפור הקצר והשירה, כדי לענות על טעם הקהל. הוצאה לאור היא גוף כלכלי, שמחפש רווחים, אלא שחוסר הפרופורציות בין ההשקעה המו"לית ברומן לז'אנרים אחרים הוא עדות לקריסה ערכית של הסוחרים: האם אין הם חלק מתרבות העם הזה, האם הם רק מנגנוני כסף? העדר ההתערבות של המדינה על-ידי סבסוד הוא שיקוף לעליית הליבראליזם הכלכלי הקיצוני, אשר בו מפעלי פריפריה קורסים בעיירות פיתוח ואין פוצה פה ומצפצף. זהו שיקוף של חברה חילונית ומסורתית כאחד, שמפקירה את תרבותה – מצב בלתי נתפש בתרבות החרדית, שמעמידה תנאי קיום ליצרני התרבות שלה – בחורי הישיבות.

מי יודע, אולי לקורא הספר בן ימינו כבר נוצרה ההתנייה הביזארית: חצי עמוד זה לא מספיק. בשביל סיפוק מלא צריך עוד והרבה עמודים – אחרת כיצד נרגיש, שעשינו משהו רוחני היום? לקרוא שיר, שניים, נו, זה קטן. עם מי בכלל אפשר לדבר על זה בעבודה, בארוחת החג ובקוקטייל? קורא הרומן, שאולף על-ידי מערכת השיווק של הוצאות הספרים, אומר לעצמו, לקרוא חצי עמוד ולשבוע זה כמו לשבת במסעדת גורמה, להזמין בשר עגל, ולקבל צלחת ענקית, שמוגש עליה פירור.

פעם בקשתי מסופר מוכר ובעל טור בעיתון לבוא אל "מקום לשירה" לעשות מחווה למשורר המופלא אדוניס. הוא שאל אותי אם אני יודע שהוא סופר. אמרתי לו, שכן. ואז הוא אמר לי: המשוררים הם האויבים שלי. צחקנו שנינו, הוא סירב בנימוס ונפרדנו לשלום. אני שמעתי דרך ההלצה שלו לא רק את הַדַּחְקָה החביבה על חשבון קולגה נחות מבני-עדות המשוררים, אלא אף את קולן של ההוצאות לאור, שמבקשות להכתיב טעם ז'אנרי מובהק (הרומן) משיקולים כלכליים טהורים.

אם כן, תעשיית השירה נאלצת להתמודד עם: דיכוי תרבותי ממסדי (היקף התמיכות הציבוריות הוא משפיל – הנמוך ביותר מבין כל האמנויות); אטרקציות (טלוויזיה, מחשב, קולנוע, תיאטרון וכד'); העדפה ז'אנרית ברורה של ההוצאות לאור של הרומן; מסורות קריאה נוקשות. במצב דברים זה השירה יכולה רק להסתפק בהישרדות ולא באיכות חיים, אלא אם נתאחד  כולנו – המשוררים היושבים באגודות, במוסדות, באקדמיה, בבתים ונחליט בשם האהבה לשירה למחות נגד הדיכוי ולהוביל מהלך לביסוס השירה, כענף מוביל בתרבות ובחברה הישראלית.

פורסם לראשונה באתר מקום לשירה, דצמבר 2006.