רמון קנו תרגילים בסגנון רותם עטר מקום לשירה

נגד קולו של הדיקטטור | על תרגילים בסגנון

מאת: עילי ראונר

[מתוך ההשקה לספר, שהתקיימה בחנות "סיפור פשוט] 

אני רוצה לומר כמה מלים רציניות, רציניות מדי, על ספר מצחיק.

את הספר הזה צריך לקרוא בקול רם, בשביל לצחוק. לקרוא בו ביחד, בקבוצה, בקול רם על הבימה בפני קהל.

עם זאת, אני מבקש לומר כאן כמה דברים רציניים, ואולי כך להתייחס לספר הזה, לטקסט הזה שנקרא גם בשתיקה, ביחידות, ובבדידות.

"תרגילים בסגנון" של רמון קנו הוא ספר כיס, ספר כיס כמו מחברת קטנה, כמו פנקס מחשבות. מדובר במעין מדריך קטן, ספר לימוד לחיים – אולי בדומה למדיטציות הסטואיות של מרקוס אורליוס או של אפיקטטוס –

זהו מדריך שמחביאים בכיס, ספר כיס שנכתב לא לפני זמן רב, ב-1947, ולכן ברוח התקופה, ברוח המודרניזם, ובניגוד להערות אתיות קלאסיות (של אורליוס או אפיקטטוס) מדובר בספר לימוד שאינו מורה על דבר, אינו מורה על דרך בצורה מפורשת ואינו מחנך או מעצב את האישיות, ספר שאינו מסביר דבר מעבר לעצמו.

ובכל זאת מדריך. מדריך לכתיבה, מדריך למחשבה בלשון או לפעולה בלשון. מדריך שיש להצפין בכיסי המכנסיים או להסתיר בכיסי המעיל, מפני שאינו עוסק רק בלשון ורק בכתיבה (בעולם הפורמאלי והמסוגר של מעשה הכתיבה) אלא מדריך העולה ממנו קריאה חד משמעית כנגד הדיקטטור, קריאה ברורה כנגד הקול האחד או הקול האחיד של הדיקטטורה.

כך הייתי רוצה לקרוא בספר הזה "תרגילים בכתיבה" של רמון  קנו, כך הייתי רוצה לעשות בו שימוש.

עניין ראשון: הספר הזה, "תרגילים בסגנון", נכתב ב-1947: עם הקריסה של משטר וישי והכיבוש הנאצי בפריז, עם היציאה מהמלחמה והשיקום של הדמוקרטיה והחברה האזרחית, ועלייתה של הרפובליקה הרביעית בצרפת. למראית עין המאורעות האלה לא דבקו בספרו של קנו. זה מעניין: התרגיל הסגנוני שמציע קנו זר לזמן שבו הוא נכתב. יש כאן שעשוע לשוני שמקדש את המשחק הבדיוני ואת המלאכה עצמה בשפה, כאילו היו נבדלים מן הזמן ההיסטורי: כמאה התנסויות כתיבה שונות, מאה סגנונות כתיבה המובאים בזה אחר זה ויוצרים בכל עמוד, ובצורה אחרת, תרחיש שגרתי זהה (דחיפות באוטובוס עירוני ושיחה ברחוב על כפתור במעיל).

הכללים ברורים: המקרה או התרחיש המתואר (דחיפות לא מנומסות באוטובוס או הכפתור החסר), הינו נטול עניין מבחינה ספרותית והגותית. כך גם הכתיבה סרת טעם. אפשר להיווכח שהכתיבה של הספר נדרשת לנטרל בתוכה כל מהות הכרחית: קנו נותן פירוש חדש למילה "סגנון": אין המדובר בהמשכה של הנפש, או במתן צורה ועדות הכרחית לרוח הכותבת, הסגנון אינו עוד "לבוש המחשבה", אינו עוד "האדם" כמאמרו של ביפון, אלא הוא תרגיל או משחק המנותק מאישיותו של הכותב.

בדומה למשחקיהם של הסוריאליסטיים, השרירותיות היא כוחו של המשחק בשפה, והאילוצים היחידים שמוכתבים מראש הם רק המניע לכוחה היצירתי של השרירותיות הלשונית. עם זאת, המעבדה הפואטית של רמון קנו ובהמשך של האוליפו, בניגוד לסוריאליסטים, משכללת את הכלים הפואטיים שלה בכוונת מכוון, בתודעה ערה, בהומור גדול ובלא חשיבות עצמית. האוליפו הוא מעבדה שבו עובדים חוקרים אפורים (כך היו רוצים לדמות עצמם) מתמטיקאים חסרי אישיות, בניגוד ל-'כת הסוריאליסטית' שמבקשת למצוא במשחק הלשוני (בכתיבה האוטומטית, בסיפורי החלום או במשחקי "הגוויה הנפלאה") את המפתח לאישיות החבויה. "התרגילים בסגנון" מפרקים את החשיבות התהומית של האני היוצר, את הרצינות של המודעות התרבותית המוארת, אבל בניגוד לסוריאליסטים אינם משתקעים מחדש באפילה של החלום (בהצהרת המהפכנות הסוריאליסטית של "מציאות עליונה"), במסדר סמבולי או במיסטיפיקציה של הלא-מודע.

איזו חשיבות יש לספר של רמון קנו, אם הוא נעדר כל משמעות פסיכואנליטית-סוריאליסטית ואם הוא תלוש במופגן מן המאורעות ההיסטוריים. הרבה שנים הלכתי עם התחושה שהמשחק שמציע קנו נשאר ברמה של חקירה פורמאלית, כשעשוע פורה ברמת המסמן, אך משולל כל ערך ספרותי בהשוואה ליצירות הספרותיות של התקופה. ובאמת, איך אפשר להבין את הבחירה של קנו לאורה של הספרות הצרפתית שנכתבת באותה בשנים אלה: למשל, אל מול הקריאה האנטי-פאשיסטית של אלבר קאמי ב"מכתבים לחבר גרמני" או אל מול פילוסופית האבסורד; אל מול המאמץ של סארטר לשקם את ההומאניזם וההכרעות השיפוטיות של האדם. איך אפשר להבין את הפרויקט של קנו אל מול הכישלון והאבל של "מחכים לגודו" של סמואל בקט, אל מול החברות של הרזיסטנס (רנה שאר), השבי והחורבן של האדם והעולם אצל רובר אנטלם, או אל מול החוויה המיסטית של הטרנסגרסיה שמציעים מוריס בלאנשו וז'ורז' באטאיי, סופרים והוגים פחות מוכרים בישראל. איך אפשר להבין את קנו אל מול הפואטיקה של "עידן החשד" של נטאלי סארוט, או הכתיבה הנשית של בובואר ודיראס, מעט מאוחר יותר.

ובכל זאת, פתחתי ואמרתי שהספר הזה הוא ספר לימוד, ספר קטן כמו מדריך חיים בעל חשיבות ברורה:  עולה ממנו קריאה חד משמעית כנגד הדיקטטור, כפי שאנחנו חווים אותו גם כיום, בעידן הקיסרים הפופוליסטים החדשים ב-2017, באמריקה, ברוסיה ואולי גם בישראל. קריאה ברורה, גם אם באופן עקיף, כנגד הקול האחד או הקול האחיד של הדיקטטורה.

"תרגילים בסגנון" של רמון קנו הוא קודם כל ספר של ריבוי, של ריבוי קולות, של ריבוי שיבושים וסטיות בשפה. הסגנון על-פי קנו הוא קודם כל קשב לריבוי הזה, הקשבה ופעולה. הסגנון הוא קודם כל התנסות יצירתית בשיבושים ובסטיות של השפה.

לעומת התנועה הפרועה של הסגנון, לדיקטטור יש קול אחד. הדיקטטור הוא אותו קול ריק של לשון מאובנת שאינה מפקפקת בעצמה, אותו קול מוצק וסמכותי שמצווה, שמוריד פקודות, שחותם על צווים, שמכתיב (בלטינית Dictare) וכך משכפל את המעשה הלשוני והתקשורתי בדמותו שלו. "תרגילים בסגנון" של קנו הוא מעל לכל פעולת התנגדות לדיקטטור. לעומת הלשון המאובנת של הדיקטטור, הסגנון הוא התנועה שבה השפה נשברת ונפערת אל ההבדלים הפנימיים שלה. הסגנון הוא האירוע שבו השפה בוחנת את כוחה, מרופפת את כוחה ופורצת את גבולות האפשרות שלה, באמצעות יצירת פונקציות הבעה ודרכי מסירת-עדות עד אינסוף.

הדיקטטור כותב הסופר והמבקר מוריס בלאנשו אחרי המלחמה, הוא "האליל המוחלט הדורש ציות בלבד ומבטיח את המנוחה הגדולה של החרשות הפנימית." […] אותה דו-פרצופיות שקרית שתלטנית (אינטרסנטית) שמחליפה את הדו-משמעות המהותית של הספרות: "כך מטבע הדברים באים הדיקטטורים ליטול את מקומם של הסופרים, האמנים וההוגים," באים הדיקטטורים עם הדיבור הריק של הציווי שהוא המשכתה המבועתת והשקרית של הצעקה בכיכרות הציבוריות. ("הספר העתיד לבוא: אסופה", עמ' 220-221)

הנה כך, אל מול "האליל הטוטאליטרי" מציב קנו את הדיבור ההפוך של הנסיגה לאחור, את הדיבור הפדנטי של הפרטים המיותרים, או את הדיבור הוולגרי ששובר את המלים לעיצורים מוגזמים ולתנועות בוטות. אל מול השכפול של השיח ושל הדימוי של הדיקטטור בשיח הציבורי –  עומד הדיבור המהסס של המהוסס שאינו יודע היכן מתרחשים הדברים, ומה באמת קורה, בעמ' 22: "אינני בטוח היכן זה התרחש…  בכנסיה, בפח אשפה או בקבר אחים? או אולי באוטובוס? היה שם… מה באמת היה שם? ביצים ? שטיחים? צנוניות? או אולי שלדים? כן. אך הבשר עדיין עטף אותם והם היו בחיים. נדמה לי שכך היה."

או אותו דיבור העשוי כולו משיכול אותיות או מאנגרמות: מלים המזכירות את המלים שיוצרות את התרחיש הראשוני, את התחביר והעלילה היסודיים של התרחיש, אבל יוצרות תצורות קול חדשות לגמרי – כאילו אנחנו קוראים את "הנגטיב" של הטקסט.

הגלישות בשפה, הסטיות והתחפושות הבלתי צפויות, השבירות שיוצר רמון קנו בכתיבה מבשרות את הפרץ היצירתי של צרפת בשנות השישים והשבעים. הפתיחות לצורות ספרותיות ואמנותיות חדשות, "צעירות" אם אפשר לומר, משוחררות או משחררות – הבאות לידי ביטוי מפעל של "האוליפו", בפירוק של המוסכמות המסורתיות ב"רומן החדש", בגל החדש בקולנוע, בתאטרון האבסורדי, אבל גם אצל ההיסטוריונים החדשים, והתיאוריות הבלשניות והתרבותיות החדשות של הסטרוקטורליסטים והפוסט-סטרוקטורליסטים – כל אלה נמצאים כבר בזעיר אנפין בספר של רמון קנו ב-1947, כעמדה של ריבוי לשוני רב-משמעי שיוצא נגד משטר לשוני כוחני, שמחדיר את אחידותו ושטחיותו לכל המראות, לכל תחומי החיים, לכל אפשרויות התודעה והתפישה. משטר לשוני כוחני שתחילה רק מונע מלדבר בצורות מרובות, ולאחר מכן מאלץ לדבר, לכתוב ולחשוב בצורה מסוימת.  משטר לשוני שאינו מתיר מקום בתוכו לטרדה של הזרות והמינוריות, או לעונג המאושר של המשחק האנושי.

רולאן בארת, בן דורו של רמון קנו, מתנסח באופן דומה: "אני משתייך לדור שידע פשיזם מהו, וזוכר זאת."  עבור בארת כמו עבור קנו, המחקר החדש בשפה הוא קודם כל מעשה פוליטי במובן הרחב של המילה, העשייה בשפה והמחשבה על השפה נדרשות להציב עמדה אתית שמשהה את השיפוט ואינה מתפתה לכוח. הפוליטי שבשפה איננו בהכרח צידוד בדיבור מהפכני או אקטיביסטי, אלא פירושו חידוד וגיוס של הרגישות, רגישות קיצונית לכל מקום שבו הכוח נמצא, שבו המיתוס נאמר ומשליט סדר. הפוליטי איננו הכוח של האמירה אלא הצורך להציע פרקטיקות של הקשבה לשונית, סימון יומיומי של הכוחות והמיתוסים, "אי-גזענות שלמה המיושמת על כל סוג שהוא של אובייקט או סובייקט. אי-גזענות שלמה שהולכת, נניח, בכיוון של הזן."  (ראו : "גרעין הקול," עמ' 240-243)

עניין אחרון ולא פחות חשוב: שבעים שנים עברו מאז צאת הספר ועד פרסום תרגומו לעברית בידי רותם עטר והוצאת "מקום לשירה". פשוט לומר כי הדברים נותרו רלוונטיים ואולי נעשים בוערים ומוחלטים בשנים האחרונות, אבל יש להוסיף עוד מחשבה ולומר עוד דבר אחד בנושא זה.

לכל אורך הקריאה בתרגום בעברית, חשבתי כיצד היה יכול להכתב ספר שכזה במציאות הישראלית של 2017. (נסיונות מעניינים נעשו בכתב העת "הו!" ב-2006) הרי הריבוי הלשוני והסגנוני קיים כאן כחלק אינהרנטי מן ההתהוות של מדינת מהגרים וכחלק מהאידיאולגיה השלטת של שיח הזהויות, הרב-תרבותיות או הדרוויניזם החברתי. חיתוך דיבור אשכנזי, מזרחי, ערבי או חרדי, קיבוצניקי או מתנחלי, עולה חדש, הייטקיסט או איש צבא, היו יוצרים ריבוי קולות טבעי בשפות אם רבות, בז'רגונים או במבטאים רבים ובז'אנרים לשוניים רווחים (פוסט, ווטסאפ…) זוויות מבט אחרות על אירוע ישראלי (פיגוע, לינצ', מצב הדיור, פינוי או בניה בשטחים) אבל כאן, השפה כבר מחוברת מראש לזהות מובחנת, ולעמדת כוח מקובעת, לשבטים שניצבים זה מול זה ביחסים של ניגוד ובידול משבטים אחרים.

כך, גם אפשר לחוש את ההבדל העיקרי שניצב בין הספר הצרפתי של 1947 ל"תרגילים בסגנון" שהיה ניתן לכתוב בישראל של 2017 – אצל קנו השפה קודמת לזהות. והאירוע המסופר עצמו הוא ריק חסר פשר.

בדרך זו אפשר לגרום לשפה לדבר,  למימד החומרי של השפה לדבר במנותק מכל עמדה אנושית, ומעבר לכל מגע ישיר עם מציאות קיימת.

הסגנון של קנו הוא ערובה לריבוי, מכיוון שכל מקטע לשוני מייצר שונות פתוחה או סטייה מהותית –  שאינה נסמכת בהכרח על זהות נתונה. הדיקטטור (הקול החלול והמאובן של האחד), לעומת זאת, צומח מן הווכחנות העקרה בין השבטים, מן הנסיון הגס לשטח את הריבוי לתוך הגדרות ותבניות פשטניות.