maxresdefault

יצירתיות חישובית: מבוא קצר

מאת: יעל נצר

מה זו יצירתיות חישובית?[1]

בשנים האחרונות יש עניין הולך וגובר בתחום שנקרא יצירתיות חישובית, העוסק בניסיון להגדיר בצורה מדויקת יצירתיות בכלל ואת התהליך היצירתי בפרט. הגדרה כזו יכולה לאפשר, למשל, יצירה אוטומטית של שירה, סיפורת, ציור, מוזיקה וכד' על ידי מחשב. ההגדרה העכשווית המקובלת של התחום הזה היא ״פעולה חישובית המגדירה מודל ליצירתיות, מדמה יצירתיות (או תוצר של יצירתיות) אנושית כך שבסופה של הפעולה יש תוכנית מחשב שיכולה ליצור כמו אדם, שמסייעת בהבנה של תהליך היצירה האנושי, או שתומכת בתהליכי יצירה אנושיים".

דוגמה: מזינים לתוך תוכנת מחשב כמות עצומה של מתכונים, הרבה מאות אלפים. התוכנה לומדת – בעזרת כלים אוטומטיים של עיבוד שפות טבעיות ומתוך היכרות מוקדמת שערכו לה עם מבנה של מתכון – אֵילו מצרכים נוטים להיות זה עם זה באותו מתכון ובאילו כמויות, אילו מצרכים אופייניים למטבחים השונים (הודי, סיני וכדומה) ואילו פעולות מפעילים בדרך כלל על כל אחד מן המצרכים (ערבוב, הרתחה, הקצפה וכד'). בעזרת הנתונים הללו, ותוך הסתמכות על מידע קיים כמו למשל ההרכב הכימי של המצרכים או נתונים סטטיסטיים שפורסמו
על העדפות של בני אדם לגבי צירופים של רכיבים, התוכנית יוצרת באופן אוטומטי מתכונים חדשים, כאלה שלא בושלו מעולם קודם לכן על ידי איש.

כעת, עבור אלפי המתכונים שנוצרו, נעשה שיפוט, אוטומטי גם הוא, שמנסה להעריך את מידת היצירתיות והחדשנות של המתכון. במילים אחרות, עד כמה דומה המתכון החדש שייצרה התוכנה למתכונים קיימים. רק המתכונים המוצלחים ביותר נשלחים על ידי התוכנה לקריאה ולהערכה של בני אדם.

התוכנה המתוארת כאן נוצרה בשנת 2014 על ידי מעבדות המחקר של חברת IBM, והיא זמינה לשימוש ברשת (https://www.ibmchefwatson.com/). ניתן להזין רכיבים, סוג מנה וסגנון בישול, ולקבל אוטומטית הצעות למתכונים מקוריים
פרי המצאתה של התוכנה.

כשיש לנו רעיון ליצירה, לא תמיד אנחנו יודעים לתאר אותו במילים, וגם אם נצליח – בדרך כלל נתקשה להסביר את השלבים החשיבתיים והתחושתיים שהביאו אותנו אל הרעיון. לכן, כאשר מגיעים לדבר על תהליכי יצירה, משתמשים בדרך כלל במונחים מעורפלים כמו מסתורין, דחף, השראה וכיוצא באלה. אבל על מנת להפוך תהליך יצירתי כמו בישול או כתיבה או ציור לחישובי, כלומר לאפשר למחשב לבצע אותו, צריך להגדיר ולתבנת את המסתורין של היצירה באופן שמחשב יכול 'להבין'. הגדרה כזו דורשת לפרק את התהליך לרכיבים שונים שלכל אחד מהם יש תכונות מסוימות, ולנסח את היחסים שקיימים בין המרכיבים הללו.

כך, למשל, על מנת ללמד את המחשב לייצר מתכון, צריך להגדיר תמונה מופשטת של העולם. בתמונה המופשטת הזאת ישנם דברים שהם מסוג "מרכיב של אוכל" (למשל ביצה, חמאה, אורז). לכל מרכיב כזה יש תכונה של כמות, ואולי גם תכונה של ״מצב״ (חמאה רכה, עדשים מושרים). בעולם הזה יש גם אוסף של פעולות שאפשר לעשות על כל מרכיב (ערבוב, צריבה, הקפצה), שינוי מצב שעובר על מרכיבים אחרי שנעשו עליהם פעולות (ביצה רכה, אחרי שבישלו אותה אינה רכה עוד) וכן הלאה.

מצד אחד, כמובן שלא הכל ניתן להגדיר ולכן יש כאן השטחה מסוימת. קשה, למשל, להגדיר דברים כמו "ללוש עד שהבצק רך וגמיש אבל לא נדבק" או "להוסיף מלח עד שמתחילים להרגיש את הטעם שלו" וכד'. מצד שני, הכמות העצומה, המסחררת, של נתונים שהמחשב מסוגל לאגור וכמות האפשרויות והצירופים שהוא מסוגל לבחון ולעבד היא עצומה, הרבה יותר ממה שאדם כלשהו יוכל לעשות אי פעם.

באופן דומה אפשר לדבר לא רק על מתכונים אלא גם על יצירה אוטומטית של שירים. תוכנית כזו מקבלת, כקלט, מאגר של אלפי דוגמאות של שירים. השלב הראשון הוא שלב למידה, שבו תוכנת המחשב 'מסיקה' מתוך הדוגמאות שהוזנו לה מהן התכונות של שיר; כלומר, מהן התבניות ומהי החוקיוּת המשותפת למרבית הדוגמאות, כמו למשל חלוקה לבתים, חריזה, שימוש במילים מסוימות בסמיכות לאחרות וכד'. לאחר מכן בא שלב היצירה, שבו התוכנה מייצרת מתוך גרעין אקראי כלשהו (למשל, חמש מילים אקראיות מן המילון) כמות עצומה של שירים על פי התכונות שנלמדו בשלב הקודם. השלב השלישי הוא שלב הניפוי. בשלב זה התוכנה מנסה להעריך ולמצוא מתוך שלל השירים שיצרה כאלה העומדים בקריטריונים של שיר טוב.

בגיליון 3 של 'ננופואטיקה' תיארנו, למשל, תוכנה שכותבת שירי הייקו באופן שאפילו בני אדם מתקשים לזהות שחוברו על ידי מחשב. חידון ה"בחן את עצמך" שהובא בחוברת, שבו מתבקש הקורא לזהות בעצמו מתוך עשרים וכמה שירי הייקו אֵילו נכתבו על ידי אדם ואילו לא, מדגים את הנקודה היטב ("גאיקו – האם ניתן ללמד מחשב לכתוב הייקו", יעל נצר ואלכס בן ארי, 'ננופואטיקה', גיליון 3, עמ' 25-16).

האם זה אומר שכל המשוררים וכל השפים ייאלצו לפרוש בעתיד הנראה לעין? זו אחת משאלות רבות העולות מתוך העיסוק ביצירתיות חישובית: כיצד אנו רואים ומפרשים יצירה? האם היצירה החישובית יכולה להיחשב ליצירה? האם באמת אפשר לפרוט תהליך יצירתי לאוסף של תבניות ופעולות מכניות? האם יופי שנוצר ללא כוונה אנושית הוא יצירת אמנות? האם היצירה הממוחשבת היא 'פרי רוחו' של המחשב שיצר אותה, או שמא היא שייכת למתכנת שהגה את התוכנה (גם אם לעיתים קרובות הוא עצמו לא היה מסוגל לייצר את התוצר שיצרה התוכנה שלו)? ואיך מודדים את טיב התוצר של המחשב? האם אפשר לכמת מספרית איכות או מידת יצירתיות או מקוריות של יצירה? האם אפשר לנבא רעד בלב?

מה שמסתמן לאחרונה בפועל בתחום היצירתיות החישובית (תחום שאינו חדל להתפתח) הוא דווקא שאין סתירה בין האמנות מעשה ידי האדם לזו שנוצרת על ידי מחשב; ההפך הוא הנכון: יש ערך משמעותי בחיבור בין יוצר אנושי לתוכנה, כלומר ביצירתיות חישובית ככלי עזר ליצירתיות אנושית. כך, למשל, שף מקצועי יכול להיעזר בפלט המחשב כדי לקבל רעיונות לחיבורים או אפשרויות חדשות, ולהמשיך משם. משורר יכול להעביר בתוכנת מחשב שיר שלו ולקבל חיווי על אזורים שנראים 'חלשים' מאחרים, ולחזור לעבוד עליהם; או להגיש אוסף שירים ולקבל הצעה איך לסדר אותם בספר באופן שבו הם משתלבים זה אחרי זה בדרך הטובה ביותר, וכן הלאה בתחומי אמנות רבים. היכולת של המחשב להכיל אינסוף פרטי מידע ולעבד אינסוף אפשרויות, לצד השיפוט האמנותי והיצירתיות האנושית, יכולים אולי, בשילוב נכון, להוביל אותנו אל העידן הבא של היצירתיות והאמנות.

 

 

הערות:
[1]. לפי הגדרת ועדת ההיגוי של האגודה הבינלאומית ליצירתיות חישובית.

המאמר פורסם בכתב העת ננופואטיקה, גיליון 5