ראיון עם שרון אס
שרון אס. צילום: "זווית אחרת"

הכתיבה היא מעשה של נדיבות עליונה

מאת: שירה חדד (מראיינת)

ראיון עם שרון אס

רציתי להתחיל מדברים שאמר דרור בורשטיין בערב שנערך לכבוד הספר שלך, נתיני השמש, ושפורסמו גם במוסף 'ספרים'. לדעתו, השירים שלך תובעניים עד כדי כך שהם "מפנים עורף לקורא". בכלל, נדמה לי שמידת המובנות והנגישות של השירים עלתה כסוגיה מרכזית בערב הזה.
את יודעת, אני בחודשים האחרונים קוראת את ג'ון אשברי, שנחשב כבר הרבה שנים למשורר האמריקאי החשוב ביותר אחרי סטיבנס. פה ושם אני קוראת גם ראיונות איתו, ולתדהמתי, הוא כל פעם צריך להתחיל מהמקום שהוא נחשב למשורר הרמטי, חתום, סודי. הוא מספר שכל פעם שמראיינים אותו אז חושבים שעכשיו, סוף סוף, הוא יסביר את עצמו, ועל זה הוא אומר: אני לא יכול לעשות את זה, מהסיבה הפשוטה שכבר הסברתי את השיר בתוך השיר.
אבל אני חייבת לומר שסוג השאלה הזו מעולם לא הפעיל אותי. זה לא שאני לא מזהה שישנם משוררים שהם יותר או פחות הרמטיים, אלא שבתור אדם שקורא שירה באופן אובססיבי ויומיומי, ומנסה פה ושם לכתוב גם אותה, מה שמטריד אותי זה לא ההבנה של שיר.

ומה כן מטריד אותך?
תראי, נכון שיש שירים שיש בהם סוג של בהירות גדולה מאד לגבי הסיטואציה הדרמטית או הרגשית שלהם, או לגבי משהו שהיה חשוב למשוררת או למשורר לומר. במובן שאפשר באמת לתפוס את זה ביד ולזרוק את זה אחר כך כמו חלוק אבן, או פרח. ממש אובייקט. אני חושבת שבמידה מסוימת לפולנים יש את זה, כי הם באמת ההומניסטים הגדולים, והם נותנים הרגשה שאפשר לקחת את אבני הבניין הקיימות בעולם ולסדר אותן עוד פעם ושהעולם יהיה הגון יותר. הרבה פעמים בגלל זה הם כותבים שירה שמדברת, ולאו דווקא שירה ששרה. אני לא מביעה כאן שיפוט על שירה טובה יותר או פחות. זו אופציה של השירה, לדבר. אבל יש שירה אחרת, שמפעילה נפחים לגמרי שונים בנפש ובדמיון. והנפחים האלה אין להם יכולת אלא להתברר מתוך החומריות של השיר עצמו. שמעתי לפני כמה זמן משהו פשוט פנטסטי שזלי גורביץ' אמר. הוא דיבר על זה שהחומר הראשוני של העולם זה הכאוס, זה התוהו ובוהו. אבל מה זה תוהו ובוהו? חרוז. אין לנו מושג מה זה התוהו ובוהו, אבל החומריות שלו נוצרת מתוך קשר לאיזה סוג של מוזיקליות, מתוך סוג של פעימה שמתאימה לפעימה אחרת, והיא החומר היסודי שצריך להשליט בעולם. אין כאן הבנה. חוץ מההבנה שאני צריכה להאזין לזה. זו הבנה אחרת, שנוצרת מתוך ההתרחשות הלשונית. כמובן, אני עושה סדר שהוא סכמטי, מציירת משהו שהוא הרבה יותר מדי נקי וטהור. כי כל שירה גם מדברת וכל שירה גם שרה. אחרת זה בלתי נסבל.
אבל אני יודעת שהמשוררים שאהובים עליי מאד, כמו אמילי דיקנסון ווואלאס סטיבנס וג'ון אשברי, שאיתם ביליתי הרבה בשנים האחרונות, הם משוררים שקראתי שנים ולא הבנתי מילה ממה שכתבו.
פשוט לא הבנתי. לא היה לי מושג על מה השיר אפילו.

אז איך ידעת שאיתם את רוצה לבלות?
הם גרמו לי להתרגשות גדולה, שלא היתה דווקא חסרת תסכול. היתה לי להרגשה של הבטחה מאד גדולה, של מערכת לקסיקאלית חדשה לגמרי, של אופציות אחרות לחלוטין מבחינה תחבירית ומבחינת הנשימה, ושאני הייתי כאילו קטנה מכדי להכיל את זה. אז הרבה הרבה זמן הייתי צריכה לעמוד בשער ולדפוק עליו. אבל היה משהו שריתק אותי. אני מניחה שכל אחד מהם כתב לפחות שיר אחד שאני הבנתי בו לפחות משהו אחד ברמה שיכולתי לתת בהם אמון, ולדעת שאם אני אעמוד מספיק זמן, אז אולי גם שירים אחרים ייפתחו לי ככה. לא מהבחינה שאני אבין אותם ואוכל לומר אותם במילים אחרות. שירה לירית היא לא מיתית. את המיתוס של אדיפוס אני יכולה לספר בהרבה מאד צורות והוא ידהים בכל פעם מחדש, כי יש איזשהי תבנית כמעט מתמטית של עמימויות שכל דיבור יצליח להוציא מהסיפור את החידה. אבל שירים זה משהו שלא יכול להאמר אלא כמו שהם נאמרו.
מעט מאד משוררים גיליתי שהם גם זמינים לי, וגם ממשיכים איתי הרבה שנים אחר כך. המשוררים שכמו באים אלי נורא בקלות, הם המשוררים שאני אקרא אותם בהנאה ואחר כך אשכח אותם. הם יתנדפו מהר מאד.

כמו מי?
אני חושבת שדליה רביקוביץ' התאימה לי כשהייתי צעירה יותר. היא משוררת גדולה, אבל כאילו אין לי מה ללעוס ממנה יותר. מי עוד? נגיד לואיז גלוק. הרבה מאד שנים קראתי אותה. היא משוררת מצוינת. ואני לא יכולה לקרוא אותה יותר.

איפה היית ממקמת את עצמך על ציר ההרמטיות הזה?
תמיד נדמה לי שהשירים שלי פתוחים. כי עד שאני מצליחה להוציא שיר מהבית, יש לי הרגשה שהוא מדבר את מקסימום הפוטנציאל של עצמו. שזה הכי רחוק שיכולתי באותו רגע ללכת. אבל יכול להיות שמכיוון שאני קוראת של משוררים שנחשבים להרמטיים, אז גם לי יש את זה ואני לא יודעת. כי המשוררים ההרמטיים הם כבר לא הרמטיים בעיניי, אני רק זוכרת שמכנים אותם ככה. וגם כשעמדתי ליד השער שלהם ודפקתי בדלת לא חשבתי שהם הרמטיים. חשבתי שהם מסקרנים אותי, שהם מרגיזים אותי, מאתגרים אותי. לא חשבתי שהם לא מובנים לי אלא חשבתי שאני לא מספיק מפותחת כדי להבין אותם. לא שמתי את זה עליהם.

וזה הקורא שאת מקווה אותו לעצמך – שלוקח על עצמו אחריות? שמוכן להתדפק בשער?
אני חושבת שכמו שצריך במובן מסוים השראה לכתיבה, צריך השראה לקריאה. זה שחושבים שאפשר לפתוח משהו ולקרוא, זה לא נכון. זה כמו נניח כשהולכים לים, אבל רק איקס פעמים מתוך הפעמים שהולכים לים מצליחים להיות בים. כלומר באמת רואים את המים ואת האורות על המים ואת הסירות, ועומדים מול הנוכחות הימית הזאת, ולא עסוקים בכלים בכיור שהשארנו מאחור. כל השאלה היא כמובן כמה הווה אנחנו יכולים לצבור לנוכח הדבר או בתוך הדבר. אז העניין הזה של פתיחת ספר בניגוד לפתיחה של עיתון, באמת יש לה בקשה אחרת לחלוטין מאיתנו, בקשה של To Be.

לנוכח הספר?
לא. פשוט To Be. כל הזמן אנחנו בחיים ורק לעיתים נדירות אנחנו נזכרים שאנחנו בחיים. כלומר, שעובדת החיים מכה בנו כסוג של פלא. ההשראה של הקריאה, בנוסף להרבה דברים שהיא מעניקה – כמו זה שאפשר לצבור חכמה בלי לצאת מהבית ונסיון חיים בלי כמעט להיות בחיים – יכולה נניח להסיר, ממני לפחות, את פחד המוות לאיזו שעה קלה. להפוך את האוכלוסיה הפנימית שלי המאד כאוטית וקטטונית למשהו שיש לו איזה צליל קצת יותר הרמוני. אבל זה כרוך בעבודה. עבודה והשראה הולכים ביחד. ואנשים שהם קראנים של שירה, במובן שהם זקוקים לה יום יום, יודעים את זה.

אז רוב האנשים הם פשוט עצלים?
לא. תראי, קודם כל כולם חיים חיים נורא עסוקים. בואי נגיד את זה אחרת. אני חושבת שכולנו עצלים וכולנו מוזנחים אבל אי אפשר להשתלט על הקיום לגמרי, אז השאלה איפה הרגישות שלך, איפה תשוקות הלב. במקרה שלי הרבה פעמים היא למילים. אני רק אומרת שכשאנשים אומרים 'זה לא מובן', הם טועים בזה שהם חושבים שזה אמור להיות מובן. זה מובן רק אם מקדישים לזה הרבה תשומת לב. כמו כל דבר. מה שברור לי הוא שלכולם יש תאווה ליופי. זו התאווה האנושית הכי גדולה, אולי חוץ מתאוות הבעלות. ואני חושבת שאם אנחנו עצלים ומוזנחים, זה רק ברמה של כמה אנחנו זוכרים את התאווה ליופי.
עכשיו, לגבי המטאפורה של דרור, של הפניית העורף. אני יודעת שהוא התכוון בה לטוב, אבל אני מוצאת אותה מאד לא מדויקת. גם המשוררים שהלכו הכי רחוק מבחינת האניגמטיות והאפלה והדחיסות של השירה שלהם, כמו למשל צלאן שעמד כבר בגדה השנייה עם המתים, עדיין דיברו ושרו כשהפנים (hapanim) שלהם אלינו. תמיד תמיד את רואה את הפנים של האדם שמדבר. זה הדבר היחיד שאפשר לצבור אותו במשך החיים שלך כבן אדם, וגם בכתיבה שלך. מעולם לא היתה לי הרגשה שמשורר או משוררת שחיבבתי מפנים לי עורף, אלא להפך. מעשה הכתיבה בעיניי, הוא המעשה של הנדיבות העליונה, או של האומץ האחרון. ככותבת, זה המקום שאת באמת ובתמים מצליחה להיות במגע עם הדבר הזה ששמו הקיום.

היחיד?
לא, גם באהבה אפשר, גם בסקס אפשר, גם כקוראת אפשר. אפשר בעוד מקומות, אבל זה המקום היחידי שבו אני זוכה מכוח עצמי באיזשהו סוג של תאוצה, שמאפשרת לי הכתיבה עצמה, שיש לה יחסים הרבה יותר מתוחים עם כוח הכבידה. כמו מטוס, שצובר את המהירות של עצמו ועוד רגע הוא יתנתק. לכן זה המקום שבו אני חייבת לתת את המיטב שבי. לומר שזה הפניית עורף, זו פשוט מטאפורה שמחמיצה את המכאניזם של האקט הזה ששמו כתיבה. אני תמיד מופנית פנימה לעולם. את תמיד הנמענת שלי.

אני, הקוראת, יושבת לך בראש כשאת כותבת?
תראי, יש שירים שבאמת כתובים לאנשים מסוימים במובן הזה שלנכחם אני יכולה להבין משהו. או אולי בעצם שיר נכתב למי שלא נמצא על מה שאי אפשר לומר לו.

והקורא שהוא לא האדם הספציפי, אלא האדם שהלך וקנה את הספר בחנות ושאת לא מכירה אותו – הוא נוכח שם אצלך בזמן הכתיבה?
בואי נגיד את זה מהמקום האחר. כמה אנחנו כבר מכירים את האנשים שאנחנו אוהבים? גם כשאני כבר מפנה משהו למישהו או מישהי מסוימים, רוב הסיכויים הם שהדבר שאני רוצה לומר יפתיע אותם בדיוק כמו שהוא יכול להפתיע מישהו אחר. זה דווקא משהו שלמדתי מלי ספקטור, שאומרת באחד מהסיפורים שלה שהטעות שלה היתה שהיא חשבה שאהבה היא הסיכום של כל ההבנות, והיא לא הבינה שהאהבה זה הסיכום של כל האי הבנות. מכיוון שהנמענים האמיתיים של השירים שלי לא פתוחים להבנה שלי, אלא הם יותר פתוחים לשגיונות שלי ולדמיון שלי ולתקוות שלי מאשר לאיזה אמת אחרונה עליהם, אז בתוך אי ההבנה הזו אין בעיה לסדר את שאר הזולתים.
תראי, את ואני קראנו יחד את דנטה. העמדת הפנים הכי גדולה, שהוא גם מאמין בה, היא שהשיר מופנה לביאטריצ'ה. הוא לא הכיר את הגברת. אבל האנשים שהוא הכיר אותם היטב – האישה והילדים – אליהם הוא לא יכול היה להפנות את השיר. אז באופן העמוק השיר הזה מבוסס על חוסר הבנה בסיסית של הגברת המתה, הכמעט אנונימית, המרכזית כל כך לחיים שלו. ההפנייה של השיר כביכול לזולת מסוים, היא תמיד החצנה של משהו נפשי בתוכי, אם לומר את זה קצת באופן וולגרי. אבל הרגע שבו הוולגרי הופך למעניין הוא זה שבו שאני מצליחה לתת עולם מרשים ומרתק להחצנה הזאת.

את מדברת המון על שקר בספר הזה.
אה, מה את אומרת, אפילו לא שמתי לב. כלומר, זה נכון וזה לא נכון שלא שמתי לב. ברגע שאני גומרת לכתוב את זה ואת מראה לי את הדבר, אז אני צריכה להיזכר במשהו שכבר הפך מידע אורגאני לידע פורמאלי. זה קצת כמו לחפור את עצמי מהקבר. כי אני כבר במקום אחר.

טוב, אז בואי נחפור. אפילו ה"במקום תוכן עניינים שלך", שהוא בעצם אוסף ציטוטים של כותבים אחרים, מלא בשקרים. שבתאי: "השקר שהוא עובר הנפש", קפקא: "המסוגל אתה להכיר משהו זולת התרמית?", דינסן, דיראס…
אם אני מנסה קצת להיזכר… אני חושבת שקודם כל היה כאן את הדבר המאד מאד פשוט של שקר ברמה של החומרים שסביבם החלק האחרון של הספר נוצר. דהיינו, מערכת כפולה של אהבה או של אהבות, שאילצה אותי לשקר, ברמה הכי פשוטה, כדי להיות יכולה לארגן את המערכת הכפולה הזאת. אז יש כאן משהו שהוא לגמרי מסוג ה"מה נחוץ" כמו עשרים טיפים בלאישה: "מה נחוץ לחיים כפולים של אהבה". דבר ראשון: יכולת לעמוד בשקר. עם הזמן השאלה הזו של היכולת לעמוד בשקר שואלת את עצמה עוד שאלות הרבה יותר חמורות, כי המחיר של שקר זה גם הרס הפנים (hapanim), ומכאן אני מבינה גם את הצורך לצטט כל הזמן. השקר הוא ההתפרקות של עולם המשמעות, ואחד המופעים של ההתפרקות הזו הוא הציטוט.

כי את צריכה למצוא לך מילים של אחרים?
כן. כי יש משהו בשקר שכאילו ממיס את מערכת העצבים מבפנים. אם הרבה זמן את משקרת, באיזשהו שלב את כבר לא יודעת יותר. את לא יודעת מה את מרגישה, את לא יודעת מה את רוצה, את לא יודעת מהי האמת. כאילו שורה עולה על שורה. אז את מחפשת מה אחרים אמרו, על היגונות שלהם, על הבלבול שלהם, על ההסתבכויות שלהם עם עצמם. את מביאה עדויות. זו החשיבות של דנטה לגביי, כי מבחינתי דנטה הוא העדות הכי גדולה לאיבוד הדרך, לאן יכול להביא אותך השקר ולתקווה המטורפת במקום של הייאוש, במקום של האין תקווה.
מקומות מאד קיצוניים של צער או של בהלה או של פחד הם מקומות שבהם האנושי לא יודע לתת עדות על עצמו. זו אחת התשוקות הכי גדולות, לתת את העדות על עצמי, כי אז יוכל להיות לי נרטיב, ואם יהיה לי נרטיב, יהיה לי חוט, אם יהיה לי חוט אני אוכל לצאת מאיפה שאני נמצאת. זה נורא פשוט וזה הכי מסובך. השקר המיס לי את הנרטיב. ואז היה לי כל הזמן צורך בדברים של אחרים. רציתי שהספרות תלמד אותי על החיים.

נדמה היה לי שאחד הדברים המרכזיים שניסית לעשות בספר הזה הוא לכתוב אמת על שקר. זה נראה לי נורא מסובך.
כל מה שאמרתי לך זה סוג של נסיון לחלץ אמיתות על שקרים, בלי הידיעה אם אני אצליח להיפטר מהשקר. כי הוא עובר הנפש. הוא גם אורגאני לנפש לגמרי, והכרחי לה. זה לא שאני יכולה להחליט להיות טהורה וטובה. והחשד המאד עמוק שלי על עצמי הוא שזה תמיד יהיה כך. וכאן נכנס כמובן עוד נושא: את רוצה לכתוב כי את רוצה להגיד אמת, את רוצה לאמר איזושהי עדות אחרונה. אבל ברגע שאומרים משהו הוא כבר חלקי, הוא כבר פגום, הוא כבר רגעי, מלא עוול ומרמה. המילים קשורות גם לקונבנציות, לאופני ידיעה, קשורות לאיך הסבירו לי שדברים צריכים להיות. למשל, כל המסע הזה שלי לקומדיה האלוהית הוא קודם כל ויכוח נורא מר עם דנטה, וגם התלבטות: להאמין לו או לא להאמין לו? אפשר לאהוב ככה? ואם אפשר לאהוב ככה, אז למה לבחור אישה מתה? איזה מין בן אדם אתה, שהגאולה שלך אפשרית כנגד הוכחת הקיום שלה? אני יכולה להאמין למילים שלך? יש גאולה? אז אם יש גאולה, תראה לי מה אני צריכה בשביל הגאולה? אהוב לא קיים? משורר קיים? אני זקוקה לספרות? אני רוצה להינצל, אני רוצה לצאת מהיער – תראה לי איך עושים את זה! ואני לא מבינה. אני הרגשתי שנכפתה עליי שתיקה מוחלטת, שתיקה של חוסר הבנה עמוק של האני. לא הבנתי מה עשיתי לעצמי, איך עשיתי את זה לעצמי, מה קורה לי, מה יהיה. אז הבאתי את כל מה שנשאר, דהיינו דברים של אחרים.

ואז הבנת?
לא. לא. הדבר היחיד שהבנתי הוא שאני צריכה לגמור להגיד את חוסר ההבנה שלי כמיטב יכולתי. אבל ההבנה האמיתית, וההתחדשות האמיתית נעשות מחוץ לשירה. יש רגע מסוים שבו את מגייסת לטובת עצמך את כל מה שאת יודעת, כל מה שנדמה לך שממש חיוני. וזה לא מספיק. כי פנימה צריכים להיכנס החיים. החיים הלא מילוליים. באמת לאהוב, באמת להרגיש, באמת לא לפחד, באמת להיות עוד פעם נורא מאושרת.

מוזר שאת תגידי דבר כזה. ואולי בעצם לא מוזר. גם בספר את מבטאת עמדה אמביוולנטית כלפי הספרות. במובן שאת מגייסת אותה, נשענת עליה, לפרקים אפילו נדמה שהספרות זה כל מה שיש לך בעולם. ומצד שני את באה איתה בחשבון.
זה מאד נכון. ברגע מסוים היתה לי הרגשה שהספרות הוליכה אותי שולל. וגם שאכזבתי את עצמי ככותבת. והתברר לי שהאדם שבי יותר חזק מהאדם הכותב שבי. כלומר שהאדם שבי שבר את האדם הכותב שבי.

איך?
פשוט מִפְּרָעוֹת נפשיות. אבל גם מפני שהספרות, ומה שהיא סיפרה לי על גאולה ועל אהבה ועל אלוהים, לא היה אַדֶּקְוָטִי. היה את נסיון חיי, והיה את נסיון חייהם של משוררים ולא הבנתי איפה אנחנו מתקשרים.
היתה לי הרגשה שקרה לי משהו, שיצאתי מחוץ לעולם ומחוץ לספרות, ואני לא מוצאת אף אחד שידבר את הדבר שאני מרגישה אותו. והרגשתי גם שהגעתי למקום הזה של היות נעולה מחוץ לעולם, מפני שהספרות טמנה לי מלכודת. הלכתי לאיזשהו מקום שהוא ללא מוצא ולא מצאתי את הספר שאני אפתח אותו ושהוא יבטא אותי. ואז הייתי צריכה לבד לעשות את זה. ולא יכולתי לבד. אי אפשר. אין דבר כזה.

וגם אם היית יכולה לבד, זה עדיין לא פשוט. כי העדות, שגם היא תמה מרכזית בספר, היא כידוע כפולת פנים. יש בה את החשיפה וגם את ההסתרה.
וירגי'ניה וולף ואמילי דיקנסון חשבו שביום שאת אומרת את המילה את מעניקה חיים למשהו. אבל לדבר על דבר זה גם לבגוד בו. כי העדות היא סוג של ניצחון, אבל זה תמיד יהיה ניצחון על חשבון משהו או מישהו. ובמובן זה כתיבה היא לפעמים בגידה באנשים היקרים ביותר. בספר הזה יש חרדה עצומה שלי בשאלה הזאת, האם אני הופכת את האהבה לבהירה יותר, פתירה יותר, או שאני הורסת אותה.

אהבה שמלכתחילה היתה, איך להגיד את זה….
ברוך (broch). כן. כן. מה שנקרא,welcome to reality.

והתשובה?
התשובה היא: Let's wait and see. צריך איזה פרק זמן, גם אם קטן, של תחושה של אושר גדול, או של היבחרות מחדש, או של איזשהי דלת נפתחת, כדי להיות יכולה לענות על השאלה הזאת.
אני אגיד לך את זה בעזרת אחמטובה. הילד שלה היה כלוא, כמו בנים ואבות ואחים של נשים רבות אחרות ברוסיה. בפתיחה של הרקוויאם שהיא כותבת, היא עומדת בתור בשלג הרוסי ליד שערי בית הסוהר, והיא לא יודעת אם באותו יום היא תצליח לראות את הבן שלה, אם הוא בכלל בחיים, אם היא תצליח להעביר לו את החבילה. היא לא יודעת כלום. יחד איתה עומדות עוד מאות נשים אחרות, ואחת מהן ניגשת אליה ושואלת:" האם תצליחי לתאר את זה? את יכולה להבטיח לי?" ואחמטובה עונה, "אני אעשה את זה, אני מבטיחה. אני אצליח". זו שוב התשוקה הזו לעדות: שאיפשהו זה יהיה כתוב – מה שעברתי. שזה ייחקק בעולם, שזה לא יהפוך לחסר משמעות. הסבל הנוראי, בעיקר הסבל.
באושר אנחנו מסתפקים בזה שהוא יישאר שלנו. והיא כתבה את הרקוויאם, היא עמדה בהבטחה.
אבל היא מספרת לברודסקי, (ברודסקי מספר את זה למראיין שלו סלומון וולקוב), שתוך כדי שהיא כתבה את הרקוויאם, היא הרגישה את הקריעה הנוראית הזאת, בין זה שהבן שלה כלוא ושהיא מצליחה לכתוב שיר. שאין שום דרך להרמוניזציה בין שתי העובדות האלה. הוא אולי גוסס כרגע, אולי לא יחזור לעולם, והיא מעצימה את המוניטין שלה כמשוררת. עצם זה שיש לה את היכולת לתת עדות, זה כבר ניצחון. עכשיו, כשהבן שלה יצא מבית הכלא, הוא לא סלח לה על השיר הזה. הוא הבין את העניין של הבגידה, ולא סלח.

ולך סלחו? על הבגידה של הכתיבה אני מתכוונת.
לא, לא סלחו. ואני לא חשבתי שהגון לבקש שיסלחו. ובכל מקרה, בני אדם לא באמת יכולים לסלוח. הם רק יכולים בעצמם לזוז למקומות אחרים, כמו שאני יכולה לזוז למקומות אחרים. זו שאלה מאד גדולה, האם אפשר באמת לבקש סליחה, והאם אפשר להעניק אותה.
יש לאודן שורה נהדרת, שכשמגיע הרגע לתת את הדין על האושר שלנו, אנחנו מגלים כמה הוא היה קשור לסחטנות ולעגבנות. אני חושבת שזה דין וחשבון אמיתי.
זה לא שהסליחה לא יכולה להתרחש, אבל היא גם מורכבת לפרקים. זה נדיר שמעניקים משהו, ולא רוצים אותו בחזרה מדי פעם.

אפשר, למשל, לא לפרסם את השיר.
בלתי אפשרי.

אני שואלת אותך, לא את אחמטובה.
אין בכלל על מה לדבר. זאת לא אופציה למשורר שכותב. כי משורר אינו מפנה עורף לקהל שלו. אינו מפנה עורף. גם אם השיר יהיה אניגמטי לחלוטין, גם אם אני אמלמל את ההברות האחרונות, אני כותבת את זה אלייך. אם את כותבת משהו ואת חושבת שהוא ראוי, זו לא אופציה.

שירה חדד היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.