 |
"אני פוצע את הנייר"
על ספרו של משה בן-שאול מכאן, לא מכאן
מאת רפי וייכרט
עדיין לנגד עיני דמותו התמירה שעה שנכנס למערכת עם כתב-היד של ספר שיריו האחרון, שמח
על שהצליח לגבש וללטש עוד ספר אחרי המבחר המקיף כל לבדַי 2003-1954, שראה אור
ב"קשב לשירה" ואחרי הספר ארץ קטנה בדרום העיר (הוצאת "כרמל"), שילוב של שירה, קטעי
פרוזה תיאוריים-הגותיים ותחריטי-עץ מעשה ידיו. אני זוכר איך ציפה לספר החדש שהדפסתו,
כך נדמה, היתה נחמתו היחידה בימים שבהם המחלה נתגלתה וכבר היה ברור לאן פונים
הדברים. ואחר-כך עוד תמונה מרגשת: משה בביתו, חובק את הספר הטרי, שמח עם חבריו ובני
משפחתו, משרבט באותיות גדולות הקדשה של אהבה.
ועכשיו, כשתמונות משנים של היכרות עם האיש ושירתו מתרוצצות בקרבי, נתבקשתי על-ידי
ידידי שי דותן לכתוב משהו על ספרו האחרון של משה. הכותרת שבחרנו לאחר התלבטויות
היתה מכאן, לא מכאן, והוא עדיין כאן אך כבר איננו כאן.
כשעבדנו על כתב-היד הצעתי למשה לקרוא לספר בשלל שמות שדליתי מתוך כותרות
השירים ומתוך צירופיו היפים. שניים מהם אני זוכר. חשבתי ש'תקליטים שבורים' הוא שם מצוין,
בעיקר בעולם שבו תקליט מסמל עבר מתרחק, זיכרון, האזנה רומנטית למוזיקה, איזו הילה
שכבר אין לדיסקים ולמכשירי האמ.פי. למיניהם. ובכן, תקליטים שבורים, כמו הזיכרון הנשבר,
כמו הגוף השבור, כמו החיים המתרחקים. הצעתי גם 'רשומות נופים', שכן משה היה, לצד שירי
צרפת, משוררה של ארץ ישראל, משורר ילידי טהור, קרוב לכל החי והצומח על האדמה שאליה
השתייך. הנה כך, באינטימיות יוצאת דופן, הוא מתאר את הנוף:
"הֶהָרִים נִבְלָעִים בְּפַאֲתֵי גַּן וּמִמֶּנּוּ נִרְאֶה
הַפִיקוּס הַכֹּחָנִי גּוֹהֵר
עַל עֵץ זַיִת, מַה לּוֹ לְמַהֵר
מַה לּוֹ וְלַעֲטֹף רֵעִים קְטַנִּים
בְּעַנְנֵי רוּחַ שֶׁאֵינָהּ נִשְׁמַעַת"
('רשומות נופים' עמ' 75)
ומדוע 'רשומות נופים' בלשון רבים? כי מן הערים נודד השיר לירושלים ומשם לשדה-בוקר,
שיר גיאוגרפי-גיאולוגי נהדר שכמותו:
"וְאוּלַי רַק עֲרוּגוֹת פְּרָחִים, נִלְוִים לַאֲגֻדּוֹת
עַנְפֵי אַסְפָּרָגוֹס דַּקִּיקִים
הַמִּתְעַלְּפִים בַּחֹם.
יַעַבְרוּ יָמִים שֶׁלֹּא אֶמְנֶה מִסְפָּר לָהֶם
וְיָבוֹא רֶטֶט הַגֶּשֶׁם הַיָּפֶה.
וְאוּלַי בִּירוּשָׁלַיִם, בְּסָמוּךְ לְסִמְטַת אַלְבּוֹחֶר,
בְּסוֹפָהּ נוֹף הַסַּפּוֹת הַמְפֹרָקוֹת
עַכְשָׁו כְּשֶׁנִּתְיַשְּׁנוּ מֻתָּר הַדָּבָר.
גַּם הַפַּטִּישׁ נִרְטַב
וּבְקָצֵהוּ מַסְמְרִים קְטַנִּים וּבְכִי
לֹא, אוּלַי צִבְעֵי הַמִּדְבָּר הָאֲפֹרִים
סְבִיב מִדְרֶשֶׁת שְׂדֵה-בּוֹקֵר
שָׁם עַל גִּבְעָה אוֹ שֶׁקַע-חוֹל
מַצַּבְתָּם שֶׁל בֶּן-גּוּרְיוֹן וְרַעְיָתוֹ
סְבִיבָהּ הַיְּעֵלִים מְטַיְּלִים, גֵּאִים בְּרַכּוּתָם"
(שם, עמ' 76-75)
מעל לספר הזה, האחרון - דומה שמשה חש זאת גם בטרם ידע על מחלתו - מרחפת
אימת המחלה והמוות. הספר, המוקדש לרעייתו אילנה ולשלושת אחיו - יהודה, דדי ואבינועם -
נפתח בשיר מצמרר על מחלת אחיו של המשורר. זהו התקליט השבור הראשון בשער שנושא
את השיר 'תקליטים שבורים'. השיר שנקרא 'אני מדבר אליו והוא שותק' מתוארך 2005 ופורש
את רשמי אחד מביקוריו של משה במוסד שבו האח מאושפז:
"מַרְפְּקַי נְעוּצִים בַּדֶּלְפֵּק
הִנֵּה אָחִי נִשְׁקָף בַּחַלּוֹן מִמּוּל
וַאֲנִי מְדַבֵּר אֵלָיו וְהוּא שׁוֹתֵק
אֲבָל פִּיו נָע בִּתְנוּעוֹת סִבּוּבִיּוֹת
רַק פִּיו פָּתוּחַ וְעֵינָיו כְּבוּיוֹת".
(שם, עמ' 11)
משה איננו נוקב בשמה של המחלה. הוא איננו מן המשוררים הפורנוגרפיים. הוא מספק הצצה
כאובה, מכמירת לב, לא פרהסיה של מציצנות. מי שמבין מבין. "שָׁאַל אוֹתִי עַל אַבָּא וְאִמָּא/ וְרָצִיתִי
לְהַגִּיד לוֹ שֶׁזֶּה לֹא הַזְּמַן/ וְאוּלַי הַשִּׁיר יְדַבֵּר" (שם). אבל השיר חוזר להתחלה ואין לו במה
להיאחז כדי לנחם את החולה ואת המבקר:
"מַרְפְּקַי נְעוּצִים בַּדֶּלְפֵּק
וְהַכָּתוּב רַע כִּי אֵין טוֹב וְנֶחְמָד
אָפְסוּ הַמְּמַדִּים אָפְסוּ עַד אֶפֶס
וְהַחִיּוּךְ שֶׁעָמַד בִּקְצֵה הַזָּקָן
הָיָה יוֹנָה קְפוּאָה"
גלויה צלולה וכאובה עד להצמית מעולמם של החיים-המתים. והיונה הקפואה הזאת כדימוי
לכל אשר לא יזכה עוד לבשורה.
ולצד ההתרפקות על העבר, לצד ההִפרדות מדהים לראות כמה חִיוּת וחיוניות יש בתחביר
של המשורר, גם במחצית שנות השבעים לחייו. כמה צבע בתמונות שהוא מצייר, כמה דינמיקה
במערך המטפורי, כמה מִפנים מלאי הפתעה, לא פעם סוריאליסטיים, בתיאור.
מעבר לכל השירים האלה חשים את הזמן המתכלה ונאחזים בזיכרון. במחוזות הילדות,
בצמחיה של פעם, המפנה מקומה לבניינים, בדמויות אהובות שכבר חלפו מן העולם. השירים
נכתבים כולם מתוך התחושה הכוססת כי " מַה שֶּׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי/ לֹא אַסְפִּיק" (עמ' 20). לכן חשוב
לו כל-כך קטלוג השמות שבא בהמשך השיר - על משקל הנוקב בשם פודה, ולו לרגע, מתהום
נשיה:
"...וּלְאָן הָלְכוּ הַחֲבֵרִים הָהֵם
אַרְיֵה פֶנִיגְשְׁטֵיין
אַבְרָם וַיְנְגְרוֹד
סוּפַּפּוֹ שֶׁיָּשַׁב לְצִדִּי, הַלּוֹחֵם הַתֵּימָנִי
וּזְרֻבָּבֶל עוֹבַדְיָה שֶׁמָּצְאוּ אֶת עַצְמוֹתָיו
אֵי-שָׁם בַּ'גּוּשׁ'".
(שם)
אחרי כן יבואו אורנה המֶמכָּפית מראש-פינה, אריה לודביג שטראוס ורעייתו, לאה גולדברג.
ימי כפר הנוער בבן-שמן. ימים שכמו היונה ההיא קפאו בשולי הזיכרון.
לגב הספר הצעתי למשה את השם 'יש איזו חמלה'. חשבתי שהוא משקף נאמנה את רוח
השירים. נימה של וידוי כן, חשבון נפש נוקב, אמירת האמת הפנימית ביותר, חשופה עד קצה
נימיה:
"יֵשׁ אֵיזוֹ חֶמְלָה שֶׁהוֹרֶגֶת אוֹתִי
אֵיזֶה וִתּוּר. וְהַקֹּשִׁי
שֶׁנִּבְהַלְתִּי מִמֶּנּוּ הוֹפֵךְ פְּלָדָה
יַבְּלִית הַלֵּב...
עַכְשָׁו לֹא דִּין וְלֹא חֶשְׁבּוֹן אוֹ מַחֲשָׁבָה
וְרַק מִשְׁפָּט שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם חֶמְלָה
וְהַמִּלָּה הָאַוְרִירִית הַזֹּאת נוֹשֵׂאת עַצְמָהּ
כְּמוֹ עָשָׁן עָגוּם"
(עמ' 17)
משה בן-שאול לא זכה להכרה הראויה לו על שירתו למבוגרים. הוא שתרם עשרות רבות של
שירים שבלעדיהם אי אפשר לתאר את חיינו הספרותיים ואת ימינו האוּרבניים. משה שביטא את
הכמיהה לאירופה התרבותית, לצרפת שמשירתה השפיע עלינו תרגומים יפהפיים משל קוקטו,
אפולינר, רמבו ורבים אחרים.
כשאתה קורא את שירי הפרידה הללו - בין שנתכוונו להיות כאלה ובין שכפו עצמם על
המשורר באופן הזה - אינך יכול שלא לחוש כמה אהבת חיים ויצר ותשוקה ויפעה יש באיש
שמאחוריהם. כמה רגישות למצבי אנוש, איזו עין טובה בבחינת בני-אדם, חפצים, מבנים,
רחובות, פינות-טבע.
משה היה הרפתקן מטבעו. הוא אהב לצאת למסעות, לשבת בבתי קפה קטנים, לצפות בחיים
המתרגשים מסביבו. הוא הגה חיבה גדולה לפינות נידחות. לא לתאר את מרכז העיר אלא את
דרומה ואת התחנה המרכזית הישנה. לנסוע לבאר שבע. לתור אחר חנויות ספרים ישנות
בסמטאות עלומות. למצוא את הזוהֵר והמרתק בשוליים, שם איש כבר לא מחפש. בסיום השיר
המרגש על איב, חברו המת, הוא מנסח זאת בקיצור נמרץ: "רַק הַלֹּא-כְלוּם מַשְׁאִיר טְעָמִים/
שֶׁכְּדַאי לְהַפְנִים" ('לאט הגיח השחר', עמ' 61).
אני יכול להמשיך ולכתוב על הספר הזה עוד תִלֵי מילים. ערכתי אותו באהבה, במרוץ נגד
מחוגי השעון ומול כרסום המחלה. משה, כהרגלו, תכנן את העטיפה. ציורים נהדרים של דן קידר.
הממדים, האותיות, גוני הרקע, המיקום - כולם בחירתו טובת-הטעם של משה. היו לנו עוד
תוכניות.
קִראו את שיריו. החל בראשונים, מלאי הרעננות מתחילת שנות החמישים, עבור בשירי תל-אביב, בשירי המסעות של אדם פולו, האלטר אגו הנועז שיצר וטיפח, בשירי הכמיהה לצרפת,
לשירתה ולאמנותה וכלה בשירֵי היד המנפנפת לפרידה שבמכאן, לא מכאן. אל תפסחו על שירי
האהבה לאילנה אשתו, על שירי הדיוקן, על השירים הארספואטיים ועל שירי הרֵעות. "אֲנִי מְצַיֵּר
אֶת עַצְמִי בְּמִלִּים", כתב בספרו האחרון וסיים בתהייה:
"וּמָתַי יִסְתַּיֵּם הַדְּיוֹקָן, שֶׁאֲפִלּוּ עֵירֹם אֵינֶנּוּ וּמָתַי יִסְתַּיֵּם
הַמִּבְחָן
שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא גְּבָעוֹת תְּלוּלוֹת
וַאֲדָמָה
וּמְנַת קִנּוּחַ תַּפּוּזִים וְעָפָר"
(עמ' 46-45)
לינקים:
 פרסומיו בהוצאת קשב
ראיון עם המשורר
על מותו בעיתון הארץ
רפי וייכרט - יליד ת"א, 1964. משורר, מתרגם מסאי ומורה.
רפי וייכרט הוא מחברם של שישה ספרי שירה ומתרגם שירה משפות רבות, אך נודע בעיקר
בתרגומיו לשירה הפולנית. וייכרט הוא עורך בהוצאת "קשב לשירה".
|
|
