 |
"הגעתי לכדי קול היודע לשוחח"
הרהורים על שירתו של אורי ברנשטיין
מאת ליאור שטרנברג
1.
שירתו של אורי ברנשטיין נמצאת איתנו מזה כמה עשורים, ובדרכה השקטה,
העקבית, היא מלמדת אותנו שיעור חשוב בכל הקשור לדמותה של השירה בישראל
של היום. גילו הפואטי של ברנשטיין משייך אותו לדור שהוא עצמו מגדירו
כ"מיתולוגי", דורם של רביקוביץ', עמיחי, זך, אבידן ואחרים, ששינו את פני השירה
העברית בשנות החמישים והשישים. על פי כל קנה מידה, היסטורי ושירי, היה
ברנשטיין אמור לתפוס היום, לאחר יותר משנים-עשר ספרי שירה (כולל אסופה
מקיפה שיצאה בשנת 2004), את מקומו של "זקן שבט", מי שגילו, מעמדו וכישרונו
מעניקים לו את הזכות לפרנס כשרונות צעירים ממנו, וגם את התענוג המפוקפק
להיות נשוא ביקורתם של משוררים צעירים ושאפתנים שימצבו את כתיבתם לעומתו.
ואכן, ברנשטיין ללא ספק היה מוצא את עצמו שם, יחד עם וותיקים נכבדים אחרים
דוגמת אריה סיוון וטוביה ריבנר, שהמשותף לכולם, מלבד גילם והשתייכותם
הדורית, היא העובדה שגם בעשור השביעי לחייהם שירתם אינה קופאת על שמריה
והיא מתחדשת, מחדשת, ובעיקר מתמודדת ללא משוא פנים עם החידלון הקרב.
אך, זהו איננו המצב. הקהל הרחב אינו מכיר את שירתו של ברנשטיין, כפי
שהוא אינו טורח בדרך כלל להתעדכן גם במשוררים אחרים, צעירים ולכאורה
"עדכניים" בהרבה. גם בקרב קהל חובבי השירה, המצומצם יותר מטבע הדברים,
אין שירתו של ברנשטיין זוכה תמיד לכבוד ולהערכה שלהן היא ראויה. הדברים
מורכבים ואינם קשורים כמובן אך ורק לשירתו הספציפית של ברנשטיין, אלא
להעדרו של איזשהו מרכז בשירה העברית, העדר שנוכחותו מורגשת במיוחד מתוך
נקודת המבט ההיסטורית, שכן להרבה מן המשוררים הצעירים הכותבים היום
חסרה נקודת התייחסות בעבר ובהווה. יהיה אולי מופרך להזכיר את האופן שבו
פנתה שירתו של זך כנגד זו של אלתרמן, או את האופן הסימבולי שבו תקף שלונסקי
הצעיר את ביאליק בשירתו, אבל היום, כשהמרכז מתמוטט, אנו נותרים עם
משוררים מצוינים רבים החיים עדיין בקרבנו, אך הם נעדרים את המשקל הראוי
להם ולנו, כפרמטרים שעל פיהם תוגדר התרבות השירית, ללא כל קשר עם איכות
שירתם, רציפותה ואמירותיה.
2.
השנים האחרונות היו שנים פוריות לאורי ברנשטיין. רק במהלך 2007 פרסם ברנשטיין שני
ספרים, (הספר הרומנטי בהוצאת 'קשב לשירה', ועולם עובר בעם עובד). במהלך השנים
האחרונות ראו אור שיריו המקובצים (הקיבוץ המאוחד, 2004), הפואמה אברהם בניו יורק
ומחזורי שירה דוגמת מן המקום החדש (קשב, 2000) ועל אהבה אחת ויחידה (הקיבוץ
המאוחד, 2002). כל זאת, במקביל לפעילותו הנמשכת כמתרגם וכעורך. השפע הזה רק מחדד
את התהייה שהועלתה לעיל ואת הצורך בדיון מורכב יותר בשירתו של ברנשטיין ובמיוחד
בנושאיה ובנוסח המסוים שהיא מאמצת לה עם השנים, נוסח השיחה.
את שירתו של ברנשטיין ניתן לאפיין כסוג של דיבור, דיבור המבקש לא רק ליצור דיאלוג
עם הקורא, אלא כזה שגם מעצב בניסוחיו את טון הדיאלוג הזה. הקול הברנשטייני הוא קול
תרבותי מאד, מעודן, קלאסי, שקול, מתון. השיחה שהוא מנהל איתנו לעולם איננה סוערת,
מרובת סימני קריאה, משולחת רסן. ואולי גם משום כך נדמה שלפעמים הוא אינו נשמע, פשוט
משום שגם כאשר הוא מדבר על הדברים המצמיתים ביותר - פירוד, חרדה, מוות, הוא עושה
זאת מתוך ריסון עצמי בלתי רגיל, כאילו נאחז בקרנות המזבח של מה שהיא השירה בעבורו -
דיבור שקול, מדוד, בלתי מתלהם. זוהי טרגדיה מסוימת - המשורר מדבר בקולו החרישי,
המדוד, ומחפש בני שיח שאולי כבר אינם, או שאינם קשובים לקול הזה. כאילו מדובר בתדרי
רדיו שונים.
כאמור, תהיה זו טעות להסיק מן הקול המדוד שאימץ לעצמו ברנשטיין שהוא
אינו מתמודד. ההיפך הוא הנכון. אמנם הסיגנון נותר דומה, אך שירתו לא חדלה
מלחתור אל עבר התמודדות אמיצה וגלוית עיניים, עם הנושאים המעסיקים אותה,
את כולנו בעצם - אהבה, זוגיות, משפחה, ובעיקר - לאחרונה - זמן וחידלון, זקנה
ומוות. הקורא המחפש אחר ריגושים חדשים וטונים בלתי-שגרתיים, עלול לכן למצוא
את עצמו מתרחק משירת ברנשטיין שכמו הולכת בנתיביה השקטים ובונה לעצמה
עולם פרטי, מנותק מן ההמולה הישראלית הכוללת. אך בחינה מעמיקה יותר של
דרכי הביטוי של ברנשטיין, תגלה משורר שעם כל נאמנותו לטון השקול, לשירה
המדודה, הזהירה, אינו מפסיק לחפש כלים חדשים ואינו חדל מלהעמיק באמצעותם
את טיפולו בנושאים האמורים, ההולכים איתו מראשית כתיבתו.
על-מנת להדגים את הדברים, בחרתי להציג כמה נקודות מבט מתוך ספריו
האחרונים, על מה שהפך אולי לנושא הגדול של שירתו המאוחרת (אם כי, בעצם
היה שם כמעט תמיד) - ההתמודדות הבלתי-פוסקת עם החידלון, הזיקנה והמוות.
3.
מחזור השירים מן המקום החדש (הוצאת קשב לשירה, 2000), מתעד את
התמודדותו של ברנשטיין עם הסביבה החדשה, הכפרית במובהק, שבה בחר
לחיות. השירים שואבים לתוכם מכל טוב המקום ובפירוש ניתן לדבר על תחושה של
היטענות והתחיות שאותה חווה המשורר והבאה לידי ביטוי בתשומת הלב הערה
לטבע, כמו גם בשורות עצמן, המתארכות ונמשכות, כמו על מנת לתת מקום לשפע
החדש:
בְּעֵץ הָאֱגוֹז מִתְקַּשִּׁים אֱגוֹזִים וְלוֹבְשִׁים
קְלִפָּה מְקֻמֶּטֶת. הָאֲפַרְסֵקִים לֹא צָלְחוּ, הָיוּ
לִמְשִׁסַּת מַזִּיקִים. גַּם אֶת הַגֶּזֶר לֹא דִּלַּלְנוּ,
וְלָכֵן הוּא נִשְׁלָף נֻקְשֶׁה וְיָבֵשׁ כְּמָרוֹר.
("בעץ הגדול, שאת שמו קשה לזכור", שירים 331)
אך כפי שניתן לראות מיד, כבר בקטע קצר זה, אין המדובר בפסטורלה חקלאית,
רומנטית. הטבע נתפש על ידי ברנשטיין לא כמקום משכך ומרגיע, אלא דווקא
כמקום שישירותו ואחרותו מעמתות את האדם עם העולם הבלתי-אמצעי, עם
תהליכי הצמיחה והכליה הנפרשים לנגד עיניו. אך אופיני הוא לברנשטיין, שדעתו
נתונה לא אחת דווקא לכליה - כמו בדוגמה שהובאה, כמו גם במקומות אחרים
"נוֹתְרוּ הַמַּיִם וְהָאֹכֶל, הַשֵּׁנָה, הַפַּחַד מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹת,..." ("השמש מנמיכה מולי:
מאירה עמק", שם, 332) - או הבית רב הכוח הבא
וְכָאן שְׂרָרָה שֶׁל צְמָחִים. וּבַלַּיְלָה נִפְרַץ צִנּוֹר
וּמַיִם שָׁפְעוּ, נִּזְרָקִים לֶחָלָל, הִתְנַשְֹּאוּת
פְּרָאִית שֶׁהִזְעִיקָה אוֹתָנוּ, חַסְרֵי יֶשַׁע.
וּמָצְאוּ כָּאן שְׁלשָׁה נְחָשִׁים אַרְסִיִּים
בְּקֵן שֶׁנֶּאֱטַם, לוֹחֲשִׁים מִתַּחַת לַבַּיִת.
גַּם הָאֲסוֹנוֹת פֹּה הֲלֹא הֵם נְטוּלֵי צוּרָה.
(שם, 342)
אמנם ברנשטיין מציין בהקלה, בשיר אחר במחזור, כי "נָכוֹן שֶׁלְּפָחוֹת הַמֵּתִים לֹא
מְהַלְּכִים/ כָּאן", אך אין זאת כדי לומר שהמוות והכליה כנושא, אינם גלויים לנגד עיניו
בכל אשר יביט.
המבט המורכב הזה על הַחַיּוּת והכליה ההדדיות שבטבע זוכה לפיתוח מלא
ומרתק בשניים מן השירים המרכזיים שבמחזור. "בבוקר מגלים אותות של חזירי
בר" ( שם, 337) פותח בתחושת הזרות וההרפתקה שמביאים איתם הרמזים
לנוכחותם של חזירי הבר בסביבה "עֲקֵבוֹת פְּחוּסִים וַעֲרֵמָה שֶׁל חוֹל שֶׁלֹּא מִפֹּה./
צְלָלִים עֲבוֹתִים שֶׁלָּהֶם חוֹלְפִים בְּמֶשֶׁך הַלַּיְלָה...// וַאֲנִי נֶהֱנֶה לָדַעַת שֶׁהֵם בָּאִים
וּקְרֵבִים, צְמֵאִים/... מְגִיחִים עֲדַיִן מִמַּאְפֵּלְיָה שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּל לְעוֹלָם." חזירי הבר ועולם
הלילה שממנו הם מגיחים ואליו הם נעלמים שוב עם בוקר, מיטיבים ליצג את
כפילותו של העולם. שכן, אלה הן חיות שחיותן גסה ונוכחת מאד, ועם זאת, באופן שבו מתאר אותן ברנשטיין, יש בהן גם משהו מטבעו של העולם האחר,
נוכחות על טבעית כמעט - "רַק הַצְּלָמִים הַגְּדוֹלִים שֶׁל חֲזִירֵי הַבַּר כְּמוֹ עוֹד כָּאן".
אך בכך לא תם מהלכו המורכב של השיר ושל דימוי חזירי הבר. בבית הבא,
מצוטטת אשת המשורר כשהיא משחזרת חוויה אחרת הקשורה בחזירי בר, בזמן
טיול באיטליה, כאשר היו עדים לציד חזירי בר שבסיומו היו הציידים "מְבִיאִים הַבַּיְתָה
אֶת גּוּפוֹתֵיהֶם הַשְׂעִירוֹת, גּוּפוֹת יוֹנְקִים,/ כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת גְּדוֹלִים וִישֵׁנִים, עֲטוּפִים
בִּשְׂמִיכוֹת." - החיה המסתורית, המאגית, הופכת באחת לדמות מעוררת חמלה,
אנושית, מותה הוא מוות אנושי, קרוב, אישי ונוגע ללב.
והשיר אינו מסתיים גם כאן, אלא במהלך נוסף, נועז, שבו חוזר המשורר ומעלה
את דמות החזיר המאגית, המוגדרת הפעם כ"חיה" חסרת שם, חיה שאיננה
אלא שם קוד למוות, לאסון "וּמֵאָז, אֱמֶת, שְׁנֵינוּ מְחַכִּים לְאֵיזוֹ חַיָּה/ שֶׁתִּסְתַּעֵר
וְעֵינֶיהָ יוֹקדוֹת בְּלִי חֶשְׁבּוֹן." כלומר, אותו אירוע שכוח למחצה באיטליה, מנקודת
המבט של השיר, הוא מקורה של ההתבוננות הכפולה בטבע - זו הרואה בו
זמנית את יופיו החושני ואת האיום הגלום בו, את קרבתו הפיזית ואת האופן
שבו הוא חומק מהגדרה אנושית.
גם השיר "עמודי החשמל הנישאים לגבהים, כמו" (שם, 339) עוסק באיום שמגלם
הטבע. האלמנטים המאיימים הפעם הם ציפור מתה שנמצאה סמוך לבית ושרקבונה
המתקדם לא מאפשר אף לזהות את סוגה, או האדמה עצמה שבבוא הגשמים
"תְּאַיֵּם בְּסַחַף עַל כֹּל מָה שֶׁנָּטַעְנוּ" שוב ושוב מתגלה כיצד מנקודת המבט
הברנשטיינית רק הרף של רגע מפריד בין יופי ובין אובדן ממית.
אך בכל זאת, ברנשטיין איננו פסימי לחלוטין. השיר כולו פותח בנקודת מבט מאגית, אך
הפעם אלה לא חזירי הבר שמייצגים את העולם האחר, אלא דווקא הדומם, עמודי
החשמל, המדומים ל"אֵלִּים מְרֻבֵּי יָדַיִם, שׁוֹמְרִים עָלֵינוּ". מעניין לציין בהקשר זה, שמקור
הנחמה נובע כאן דווקא ממה שמייצג מהות אורבנית. דווקא עמודי החשמל הם אלה
שביציבותם מהווים מעין איזון נגד לטבע המאיים והבלתי צפוי. לקראת סיומו, בשונה מן
השיר הקודם, חותר השיר אל הנחמה שמקורה בסמיכות אל בת הזוג, בעצם קיומה (שכן,
אין להתעלם מכך שעם כל העיסוק החוזר במוות, הרי שקוטבו המוחלט חוזר גם הוא
ללא הרף בשירת ברנשטיין - האישה, הזוגיות, החיים, המשפחה). מתוך החרדה
שמעלה בו האדמה העתידה לשטוף ולסחוף, האדמה המדומה ל"לְתִלִּים שֶׁל עֲפַר
קְבוּרָה", פונה המשורר אל בת זוגו שבכוחה לאשר עבורו כי ניתן להסב את המבט, ניתן
שלא לראות דווקא את המוות הזוחל וקרב, "שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְחִיק עַד קְצֵה הַנְּטִיעוֹת/ ...
לְהַבִּיט אֶל הַבָּתָה כְּמִי שֶׁשָּׁב הַבַּיְתָה." אך גם בנחמה רכה זו מצוי עוקץ, כאילו לא יכול
המבט באמת לנוח, הנפש באמת להירגע, כיוון שכל זה יקרה, אם יקרה, "לְיַד תִּפְרַחַת
הַסִּיד הַמַּמְאִירָה".
4.
כפי שעשה במן המקום החדש, מרחיק את עצמו ברנשטיין ממקומו השגור גם
במחזור אברהם בניו יורק (והפעם הרחקה כפולה, לניו יורק ולאימוץ דמותו של
אברהם) - על מנת לאפשר לו דיבור חדש, מחודש, על אותם נושאים גדולים
המעסיקים את מרב שירתו. המחזור יוצא הדופן הופיע לראשונה בקובץ כל שיריו של
ברנשטיין, שראה אור בשנת 2004, ומאוחר יותר ראה אור גם כספר נפרד. במחזור,
מאמץ ברנשטיין, שלא כהרגלו, דמות התייחסות, מעין אלטר אגו ארכיטיפי -
אברהם אבינו, עמו הוא מנהל דיאלוג כפול: חלק מן השירים עוסקים באברהם עצמו,
לעיתים כפי שהוא מוכר לנו מן המקרא, ולעיתים כדמות מיתית, על-זמנית,
שמתגלמת בשנית בניו יורק המודרנית, המערבית. שירים אחרים הם מונולוגים של
ברנשטיין המשורר. לכאורה זו בחירה תמוהה. מדוע לברנשטיין, הקלציסיסט, לבחור בדמותו של אבי התרבות העברית? ובכל זאת, במחשבה שנייה,
הדבר הופך למובן הרבה יותר: אברהם שאותו מתאר ברנשטיין, עוטה דמיון מפתיע
לדמות הדובר הברנשטייני - אדם מבוגר, מהורהר, הנמצא על דרך שלא תמיד
ברורה מטרתה, ושמנהל דיאלוגים מתמידים עם עצמו ועם כוחות גדולים ממנו -
אלוהים, זמן, מוות.
כך למשל, בשיר "קינתו של אברהם" זהו אמנם אברהם, שבמסגרת הסיפור
שטווה ברנשטיין, פונה בטרוניה אל אלוהיו, אך טון הדיבור, השפה, עולם הדימויים,
מזכירים מאד את אלו של ברנשטיין עצמו:
בָּעִיר הַזּוֹ, לִפְנֵי שֶׁעוֹלֶה הַיּוֹם
וּבִנְיָנִים נְטוּלֵי קָצֶה מְתוּחִים
עַד קָצֶה יְכָלְתָּם, וְנִשְׁלָחִים
אֲנָשִׁים מִיִסּוּרֵי שֵׁנָה אֶל יְקִיצָה
טְרוּפָהּ שֶׁלֹּא נִרְאֶה קִצָּהּ,
הֲלֹא אֶת הַמַּגָּע הַהוּא בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה,
אֶת הַלְּחִישָׁה, הַמְבֻיֶּשֶׁת אַךְ הַנְּחוּשָׁה,
כְּשֶׁמָּוֶת כֹּל הָעֵת עַל הַסַּף,
הָיִיתָ צָרִיךְ לְהוֹתִיר בִּשְׁבִילָם לִפְעָמִים,
לְהוֹתִיר בִּשְׁבִילִי, שֶׁרַק כָּךְ תִּרְעַף
עֲלֵיהֶם טִפָּה שֶׁל נִחוּמִים
(שירים, 424)
המהלך המורכב שטווה המחזור בכפל המראות הזה, אברהם שהוא ברנשטיין שהוא
אברהם, מגיע לאחד משיאיו במספר שירים צמודים בהם מזדקק העיסוק במוות
ובהישארות.
בשיר הראשון עוסק אברהם במותו הקרוב, בישירות ואפילו בחספוס מסוים,
ללא כל ניסיון להתהדר או לרגש דווקא, בחשבון נפש של אדם שכבר אין לו בפני מי
ועל מה להתפאר:
הַמָּוֶת יָבוֹא עָלַי כְּמוֹ עַל כָּל אָדָם.
וּכְבָר אֵין צַדִּיקים בִּסְדוֹם לְדַבֵּר בַּעֲדָם.
וְרָכַשְׁתִּי לִי גַּם מְעָרָה לְהִקָּבֵר
וְזַרְעִי כְּבָר כְּחוֹל הַיָּם. וְהַזְּמַן עוֹבֵר.
(שם, 442)
אך בהמשך השיר, עולה טרוניה מרה כלפי האלוהים, שהיא אמנם טרונייתו של
אברהם, הדמות, אך קולו של הדובר הברנשטייני נשמע בה היטב:
אָנָּא סַמְּנֵנִי כְּמוֹ אֶת הַבָּקָר
לִפְנֵי שְׁחִיטָה: מִי שֶׁמֻּכָּר
קָשֶׁה לַהֲמִיתוֹ. מְזֻהֶה אֲנִי.
אַבְרָהָם אֲנִי. אָנָּא, בִּי אֲדוֹנִי.
אברהם, אבי האומה, מוותר כאן כמעט על שאריות כבודו העצמי ומתחנן בפני האל,
או בפני המוות האדיש (שהם כמעט היינו הך בשירים אלה) - לסמן אותו, לאבחן
אותו, לא לספור אותו כעוד אדם. זו אנושיות מביכה ולכן מרגשת, במיוחד כשהיא
עולה מפיו של מי שתכונותיו האישיות במקרא ופנימיותו מוקרבות לטובת הציווי
האלוהי. הדימוי הגס, הבוטה, של הבקר המסומן לפני שחיטה, רק מחדד את
אובדנה המוחלט של ההדרה, של כל מראית פנים. נותר רק הגוף ומכאן גם נובעת
התחינה, הפשוטה, האנושית כל כך, להיות מזוהה, להיזכר.
בשיר הבא מיד לאחריו חוזר ומדבר המשורר (שירים אלה כתובים בגוף שלישי
אמנם, אך ברור כי ברנשטיין, כפי שגם נהג לעשות במקומות אחרים, מדבר כך על
עצמו). והפעם זהו המשורר ללא אברהם, כלומר ללא כסות האלטר אגו, חשוף,
ובעיקר בודד יותר: "וְנִשְׁאָר הוּא וְהַשִּׁיר שֶׁמַּצִּילוֹ,/ וְשֶׁגַּם הוּא מַחְשִׁיךְ וְהוֹלֵךְ. בְּגִילוֹ/ הוּא
רוֹאֶה זֹהַר שֶׁעוֹזֵב/ מִלָּה אַחַר מִלָּה, וְהַלֵּב/ חָשׁוּךְ וּכְבָר אֵינוֹ מִתְחַשֵּׁב/ מַה יָבִיא מָזוֹר
וּמַה יָבִיא כְּאֵב." (שם, 443-444)
בשיר הבא במחזור מאמץ המשורר את עמדתו של אברהם ופונה ישירות אל האל. זהו שיר בקשה במלוא מובן המילה, בו פונה המשורר, דרך המילה, דרך
השיר, אל מה שמעבר לו, "אַל תַּעֲזֹב אֶת נַפְשִׁי לְבַדָּהּ... כְּשֶׁהַבָּתִּים שֶׁעָשִׂיתִי לִי
לְמִשְׁכָּן/ בַּבֹּקֶר נְפוֹגִים מִכָּאן." (עמ' 445) ברנשטיין, אולי כאברהם, מודע מאד
לשתיקתו של האל, ולכן בסיומו המצמרר של השיר מכיר המשורר רק בה,
בשתיקת האל "שֶׁהִיא לְבַדָּהּ, קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה,/ מְסַיַּעַת לִי לַעֲבֹר מִדַּקָּה לְדַקָּה."
הקירבה לאברהם, לכל איש אלוהים בעצם, היא ברורה. ניכר שברנשטיין מזדהה
עמוקות עם העמדה הזו, שבה אדם לא צעיר, שכבר עבר אי אלו דברים בחייו,
עומד מול המוות המתקרב ותוהה מה תהיה הדרך הנכונה ללכת אליו. הישירות
וההתמדה שבהן עוסק ברנשטיין בסוגיה זו יכולות ודאי להרתיע את מי שאולי
מחפש בשירה הקלה או בריחה, אך יש בהן ללא ספק כדי לעורר כבוד.
יש כאן גם דבר נוסף. ברנשטיין מתקרב כאן, בשיר זה ובמחזור כולו, אל איזו
נקודת אפס, מקום שבו ניצב המשורר עירום מול עצמו ומול שירתו. השתיקה
המדוברת היא על-כן גם השתיקה המשתררת בין המשורר לקהלו. האם מישהו
שומע בצד השני? ברנשטיין לא שואל בגלוי אמנם, אך השאלה בהחלט מהדהדת בין
השורות.
5.
מהלך הדיבור החשוף, הגלוי והכן עד כאב על הזיקנה היומיומית והמוות הקרב,
מגיע לשיאו הנוכחי בעולם עובר ספרו האחרון של אורי ברנשטיין, העוסק רובו
ככולו בנושאים אלה ומעמיד בפני הקורא אתגר לא קל של התמודדות עם עולמו
האישי של המשורר.
כותרת המחזור מצהירה מראש על הנושא ועל האופן שבו יוצג: "על המצב כמו
שהוא" - המצב, משמע, ההווה, היומיום, חיי הגוף והנפש. האופן - דיבור ישיר,
גלוי, חשוף. ואכן, כבר שיר ב' במחזור מפנה אותנו אל טריטוריות פחות שגרתיות
בשירת ברנשטיין, הגוף בעירומו, החרדה המתגלמת בטקס הפשוט, היומיומי של
ההתרחצות
וּכְבָר תָּלִיתָ אֶת הַבְּגָדִים וְסִדַּרְתָּ
אֶת אַבִיזְרֵי הָרַחְצָה וְהִתְפַּשַּׁטְתָּ
עָרֹם וְעַכְשָׁו אַתָּה עָרֹם
וּבְקֹשִׁי תֵּצֵא מִכָּאן.
(עמ' 27)
מוטיב הרחצה המאיימת ממשיך בשיר ה' במחזור הפותח בשורות החריפות:
"בַּבֹּקֶר יֵשׁ לַמַּיִם, כְּשֶׁאֲנִי/ מִתְרַחֵץ, רַחַשׁ רַצְחָנִי." זוהי אמירה לא שגרתית, היות
ובדרך כלל נתפשים מים כאלמנט מנחם, מרגיע, מטהר. והנה כאן הם מעלים
הרהורים של אימה, מוות ואיום. משחק המילים המעודן - מתרחץ, רצחני - רק
מהדהד ומחזק כמובן תחושה זו.
דימוי המים מקבל צורה שונה מעט בשיר הבא במחזור, שם פונה ברנשטיין
לתמונה האידילית-רומנטית, של השיט, רק על מנת לעקר אותה מיופיה ולהפוך
אותה לעוד מצג של האיום המסתתר מתחת ליומיומי והבנאלי
אִישׁ שָׁט בְּאִבּוֹ, שָׁט
בְּגַפּוֹ, שָׁט וּפָחַד מְאִיצוֹ, שָׁט
בְּלִי צֹרֶךְ עוֹד בַּאֲחִיזָה,
שָׁט כְּמוֹ הַדָּגִים הַקְּטַנִּים וְהַזְּרִיזִים,
בֵּין הַטּוֹרְפִים הַצָּפִים מֵעַל לַמַּיִם
לְבֵין הַטּוֹרְפִים הַצָּפִים בְּקַרְקָעִית הַמַּיִם,
שָׁט וּמְזַמֵּר לוֹ זְמִירוֹת
שֶׁאֵין לָהֶן שׁוֹמֵעַ.
(עמ' 31)
התמונה המסיימת שיר זה מעלה את דמותו של המשורר באור קצת אירוני, נלעג
כמעט, שכן הוא שר רק לעצמו, באין שומעים - רעיון שיש לו, כפי שראינו, הדים
נוספים בשירתו של ברנשטיין. ובכל זאת, יש כאן הוד בלתי מבוטל, שכן השירים
האלה, חסרי המטרה, הם הדבר האפשרי היחידי. המבט הזה של ברנשטיין, על
עצמו מבחוץ, זוכה לניסוח מפורש בשיר ט' במחזור, "בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֲנִי/ מַבִּיט עַל
עַצְמִי מִבַּחוּץ/ כְּמִישֶׁהוּ שֶׁהֻמְצָא" ( 34) - והזרות המשונה הזו, רק משלימה ומחזקת
את הזרויות האחרות שברנשטיין עסוק בהן במחזור זה, כמו למשל הזרות שבינו
ובין חפצי הבית "הַבַּיִת הַמֻּכָּר כְּבָר אוֹרֵב. בֵּין/ חֲפָצָיו יֵשׁ זָדוֹן" (32), ואף זרות בינו
ובין בני אדם אחרים, תחושה הנושאת עמה הד בלתי מוסווה של מיזנטרופיה "וּפְנֵי
הָאֲנָשִׁים קְרוֹבִים מִדַּי,/ וְגַם בְּזֶה אֵין לָהֶם, כַּנִּרְאֶה, דַּי." (30)
תחושות מורכבות ולא סימפטיות אלו, זוכות לביטוין השלם ביותר בשיר יד'
במחזור, המשמש כמעין קטלוג חרדות מפורט, שבו שומט המשורר כל מסווה של
הדרת פנים מכובדת ומדבר ישירות את הפחדים המציקים לו בגילו ובזמנו
אִישׁ נָע בַּחַלּוֹן מִמּוּל כָּעֵת.
אִישׁ אֶחָד עוֹד נִתָּן לָשֵׂאת.
לַפְּחָדִים הָאֵלֶּה אֵין עוֹנוֹת,
מְגִיחִים מֵעֵץ שֶׁזָּז בִּתְנוּעוֹת קְטַנּוֹת,
מֵרַעַשׁ נַעֲלַיִם רַבּוֹת בָּרְחוֹב,
מִסֵּפֶר מְדֻפְדַף בִּמְהִירוּת, מִלִּתְחֹב
עֵטִים רַבִּים מִדַּי לְכִיס אֶחָד, מִצִיפוּפִים
שֶׁל עֲצָמִים לֹא כְּדַרְכָּם, מִטִּפְטוּפִים
סְמִיכִים מִדַּי שֶׁל מַיִם. מִכְּפִילוּת
שֶׁל אֲנָשִׁים סְבִיבִי. בְּאֵיזוֹ קַלּוּת
הַכֹּל מִתְרַבֶּה לְלֹא מַעֲצוֹר.
הַכֹּל נוֹבֵט בִּבְהִילוּת, וְאֵין מִי שֶׁיִּקְצֹר.
(39)
כאן המקום להתייחס לחריזה הזוגית, שהייתה ממאפייני שירתו המוקדמת של
ברנשטיין ושלאחרונה, כפי שניתן היה לראות גם במחזוראברהם אבינו בניו יורק, הוא שב אליה. שיר זה מציג שימוש מעניין במיוחד בחריזה זו, כיוון שהיא איננה
משרתת כאן רק כאלמנט קישוטי, מיצלולי, אלא יש לה חלק מרכזי בטעינת השיר
במתח, בהאצת הקריאה משורה לשורה, מבית לבית, מגילוי לא נוח אחד למשנהו -
זאת, עד לחתימה, כבדת הראש, המשקל והמצלול, העולה מתוך צמד החרוזים
"מעצור/יקצור".
השיר החותם את המחזור, למרות צמצומו היחסי, מצליח לבטא שוב, בכוח
מחודש, את הקונפליקט המרכזי שבין חיים ומוות, זיקנה ונעורים. המשורר מציג את
עצמו באותה נשימה כמי שכבר עתה נערך ברצינות ובכובד ראש למיתה, אך גם
נאחז, באופטימיות, בקלות ראש מסוימת, בתמונה נפשית של נעורים. התחביר
המעניין של השיר הוא זה שממש כורך יחד את שני מצבי התודעה האלה, בבתים
השני והשלישי:
אֲנִי עוֹשֶׂה הֲכָנוֹת מִיתָה,
לַמְרוֹת שֶׁהַחַיִּים עוֹד לְפָנַי.
שֶׁכָּאן לֹא אוּכַל לְהִשָּׁאֵר,
בְּסִדּוּר הָעֲצָמוֹת הַזֶּה,
שֶׁאֲנִי עֲדַיִן עוּל-יָמִים וּפוֹחֵחַ,
וְנָעוּל בְּנַעֲלַיִם לְבָנוֹת,
וְיֵשׁ לִי צוּרָה בָּהּ אֲנִי מְקַפֵּל
אֶת יָדַי שֶׁאֵינֶנָּהּ שֶׁל אִישׁ מִלְּבַדִי.
(41)
שתי השורות החותמות מחזירות אותנו אל נקודת המוצא, אל הגוף, אל המקום
הקרוב ביותר, האישי ביותר. הפעם אלו הן הידיים, שאותן מציג ברנשטיין כסימן
ההיכר של המשורר, דבר שמייחד אותו לעצמו (בדומה לבקשתו של אברהם להיות
"מסומן"). הנבדלות הזו היא המעשה הפיזי הצנוע שאותו הוא מציב כנס לעומת
המוות הקרב. אך באופן בלתי-נמנע, מוכל בתוכה גם הכיליון הקרב, שכן אותה
תנועת ידיים שהיא "שלו בלבד" תיעלם, תהפוך לזיכרון בלבד, עם לכתו.
7.
בראיון לעומרי הרצוג (במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, 27.12.07) אומר אורי
ברנשטיין, "השירה חדלה לתפוס מקום בספרות הישראלית בעשרים השנים
האחרונות. אולי כי אין משורר מוביל - כמו שהיו אלתרמן, זך, יונה וולך - ואין מי
שנותן כיוון בטכניקה או באמירה חדשה ביחס למציאות. אנשים טרודים בשאלה איך
לפרסם, ולא איך לכתוב שירה טובה יותר. לא קיימת ביקורת שירה, וזה לא מעניין
אף אחד." ואכן, ראייה פסימית למדי זו באה לידי ביטוי בשיריו, כפי שכבר ראינו,
דרך ההתייחסות המרומזת, ולעיתים גלויה, לשאלת הנמענים - כלומר התהייה
המרירה האם יש קהל לשירים האלה, האם המשורר השר איננו שר אך לעצמו. אך
ברנשטיין, כדרכו, לעולם אינו צועק זאת, וכנראה בצדק. הוא יודע כי דיבור ישיר מדי,
כפי שמתאפשר לו אכן בראיונות והתבטאויות אחרות, איננו בהכרח חומר ראוי
לשירה עצמה.
אולם הפסימיות הניכרת של ברנשטיין איננה מוחלטת, ולא אחת מתעוררת
מתוכה דווקא איזו אבחה של חיות משוחררת, אמונה תמימה, רומנטית כמעט,
בייחודיותה של האמירה השירית בעולם, וזוהי בפירוש עמדה אמיצה, בעולם
הפוסט מודרני, הרב ערוצי, שבתוכו מתקיימת השירה כיום. כך, למשל, מסתיים
המחזור אברהם בניו יורק במין זריקת כפפה נועזת, מבטלת "וְאִם תִּשָּׁאֵר רַק
הַשִּׁירָה, תִּשָּׁאֵר רַק הַשִּׁירָה". ואילו הספר עולם עובר מסתיים בשיר מן היפים
ביותר, המוקדש לא במקרה כנראה לחיים גורי, בו ללא ספק רואה ברנשטיין
משורר עמית, אח לעיסוק הבלתי נלאה במילים, ומי שגם לו היקנו השנים
פרספקטיבה מפוכחת; שיר המתחיל בהרהור מעודן אודות זקנתם של משוררים,
המסתפקים בהבטה בעולם, ביופיו, וברעות השקטה המתקיימת ביניהם, ומסתיים
בכמה מן השורות הצנועות, אך גם המדויקות ביותר, אודות מעשה השירה עצמו.
גורל המשוררים
לחיים גורי
פַּעַם הָיוּ יוֹשְׁבִים כְּמוֹ סִינִים יַחַד
וּמַחֲלִיפִים, בְּבוֹא עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, מִסְפָּר שׁוּרוֹת,
לוֹגְמִים בְּצַוְתָּא וּמִסְתַּכְּלִים
אֵיךְ הַיָּרֵחַ הָרָדוּד נִרְאֶה
בֵּין עַנְפֵי הָעֵץ הַזֶּה אוֹ זֶה,
וְאֵיךְ הַיָּם. עַכְשָׁו פָּרְשׁוּ לְדַרְכָּם:
כָּל אֶחָד לְנַפְשׁוֹ, וּכְבָר חֵרֶש קִמְעָא,
חוֹשֵׁב עִתִּים אֵיךְ הֵם מֵתוּ
אוֹ הַשִּׁכְחָה כִּסְּתָה אוֹתָם
אוֹ הַמֶּרְחָק מַסְתִּיר אוֹ חֹסֶר הָרָצוֹן
שֶׁלּוֹ לִרְאוֹת מַעֲשֵׂיהֶם. וְלָמָּה לוֹ?
אֲבָל עוֹבְרֵי אֹרַח שֶׁמִּתְעַכְּבִים, אִם מִתְעַכְּבִים,
רוֹאִים עִתִּים צִפּוֹר נוֹחֶתֶת עַל כָּתֵף
שֶׁל אִישׁ, אֶחָד מֵהֶם, כָּפוּף עַל מַעֲשָׂיו,
וְגַם נִתָּן לִשְׁמֹעַ, אָמְנָם
רַק מִקָּרוֹב, מִסְפָּר מִלִּים
שֶׁאִישׁ עֲדַיִן לֹא שָׁמַע.
 על אורי ברנשטיין ב"ויקיפדיה"
אורי ברנשטיין - לעט עתה
על הרומן של ברנשטיין, "ספק חיים" בNRG מעריב
על "עולם עובר", דצמבר 2007 ב - YNET
|
|
