XXVII / ישראל הר

הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָךְ הַיּוֹם דּוֹמִים לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָךְ כָּל הַיָּמִים. בְּכָל מָקוֹם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁחִכִּיתִי לָךְ אוֹתוֹת שְׁמֵךְ צוֹעֲקִים אֵלַי כְּאֵשׁ לוֹחֶכֶת. בְּכָל מָקוֹם בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ הוֹתַרְנוּ עֲקֵבוֹת: אֲגוּדָלִי עַל עֵינֵךְ פֵּרוּרֵי לֵב קְסָמִים עוֹלִים בָּאֵשׁ, מִתְאַכְּלִים כַּסְּנֶה וְאוֹבְדִים בָּרוּחַ. הַיָּמִים הַחֲסֵרִים אוֹתָךְ, פּוֹנִים נָכִים כְּלֶחֶם צַר. וְהַלֵּילוֹת, כְּמֵהִים, לוֹחֲצִים כְּמֵי הַיָּם עַל דָּפְנוֹת הַסְּפִינָה. אִם תִּשָּׁבֵר הַסְּפִינָה, מִי יָחוּשׁ לְהוֹשִׁיעַ בַּסְּעָרָה? הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָךְ בַּיּוֹם דּוֹמִים לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָךְ בַּלַּיְלָה. וְהַמִּלִּים נָעוֹת בֶּחָלָל כִּידֵי עוֹלָל הַמְּגַשֵּׁשׁ אַחַר פְּנֵי אִמּוֹ, צוֹנְחוֹת אֵין-אוֹנִים כִּגְעִיַּת הַשּׁוֹר עַכְשָׁיו בַּמֶּרְחָק. מְקוֹמֵךְ הָרֵיק קָרוּעַ כַּפֶּצַע. מַעְיָן בּוֹהֶה, שׁוֹתֵת, מֵצִיף אֶת עֵינַי. וְהַיָּדַיִם, יָדַי שְׁלוּחוֹת הָרֶסֶן מְבַקְשׁוֹת אֶת פָּנַיִךְ. וְאַתְּ כְּאֶבֶן שׁוֹקַעַת בְּלֵב הַלַּיְלָה. הַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָךְ בַּלַּיְלָה דּוֹמִים לַדְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לָךְ כָּל הַלֵּילוֹת. וְהַמִּלִּים, הַמִּלִּים נָעוֹת בֶּחָלָל כַּעֲטַלֵּפִים. כִּנְבִיחוֹת הַכֶּלֶב שֶׁאִבֵּד אֶת אֲדוֹנוֹ. מתוך הספר אֶבְיוֹן לִפְנֵי הַנִּצָּה, הוצאת קשב, 2005