XIII / ישראל הר

כָּל פְּרִידָה הִיא מָוֶת. הָרוּחַ מִן הַיָּם. עָלֶה מֵעֵץ. עֻבָּר מֵרֶחֶם. אֲנִי מִמֵּךְ. גַּם אוֹהֲבִים בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ (צוֹמְחִים כְּאֶחָד, כְּשֹׁרֶשׁ וְסֶלַע שֶׁרָאִיתִי בְּמַעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם) גַּם הֵם אוֹבְדִים. וְעַד הַחִדָּלוֹן כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן אֲנִי שׁוֹאֵל מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָּעֵת כַּמָּה זְמַן צָרִיךְ עוֹד לַחֲלֹף עַד שֶׁתַּעַצְמִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּעֵינַי עַד שֶׁשּׁוּב אֲנַשֵּׁק אֶת עֵינַיִךְ עַד שֶׁשּׁוּב נִפָּגֵשׁ כְּמוֹ רוֹצֵחַ נִרְדָּף אֲנִי נִמְלָט מֵאֵינוּתֵךְ. מתוך הספר אֶבְיוֹן לִפְנֵי הַנִּצָּה, הוצאת קשב, 2005