(9) / תמיר להב-רדלמסר בְּכִתָּה י"א הוּא הָיָה הַיָּפֶה בַּבָּנִים. רָאִיתִי אוֹתוֹ שׁוּב בְּבֹקֶר הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר פִּנִּינוּ פְּצוּעִים ל"נוֹצָה": הוּא הִשְׂתָּרֵךְ בְּצַד הַכְּבִישׁ, קַסְדָּתוֹ בְּיָדוֹ וְחֻלְצָתוֹ פְּרוּמָה. שְׂפָתָיו נָעוּ. הוּא דִּבֵּר אֶל עַצְמוֹ. הוּא לֹא שָׁמַע אֶת קְרִיאוֹתַי, לֹא רָאָה אֶת נִפְנוּפֵי הַיָּד שֶׁלִּי. הוֹרַדְנוּ אֶת הַפְּצוּעִים בְּפֶתַח הַבּוּנְקֶר. בָּעֶרֶב הַמִּצְרִים כָּבְשׁוּ אֶת הַתָּעוֹז.