[שיר מס' 57 ] / שרון אס

הַחֹשֶׁךְ מַתִּיר אוֹתִי כִּפְקַעַת חוּטִים מְדַבְּרִים לִכְרֹךְ אֶת צִדֵּךְ בִּכְאֵב מוּעָט לְאָרְכִּי. אֵינֶנּוּ יְכוֹלוֹת לְהַעֲמִיד פָּנִים כִּי מְאַחֲדוֹת גּוּף בְּגוּף. וְחֻמֵּךְ וּרְטִיבוּתֵך מְאַלְּצִים אוֹתִי לְהִתְגַּעְגֵּעַ שֶׁלְּלַיְלָה אֶחָד תִּצְמַח מִמֶּנִּי אֶצְבַּע שֶׁתְּדַפְדֵּף בָּךְ וְתִטְבֹּל בַּפֶּה לַעֲבֹר עוֹד וְעוֹד הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַמַּחֲצִית בָּהּ עֵינַי נִפְגָּשׁוֹת בְּעֵינַיִךְ קַו הַמַּיִם, נְהָרוֹת הַמַּשְׁוִים גְּבָהִים. מתוך הספר "אם ההר הנעלמה".