שיר מס' 4 / שמעון בוזגלו

הַלָחְמָה הַיּוֹם-יוֹמִית הַזֹּאת - מִתְרַגְּלִים אֵלֶיהָ. יָדֶיךָ כְּאִלּוּ רוֹאוֹת מֵעַצְמָן. הֵן נִצְמָדוֹת אֶל הַחֶרֶב וּ-קְלִיק, נִנְעֲלוֹת: מְשַׁסְּפוֹת, נִנְעָצוֹת, גּוֹדְעוֹת וּמְבַתְּרוֹת עַד שֶׁלֹּא נוֹתָר אֶת מִי. וּכְמוֹ תַּרְנְגֹלֶת כְּרוּתַת רֹאשׁ שֶׁרָצָה בְּאָמוֹק עַד שֶׁנּוֹפֶלֶת, יָדְךָ מַמְשִׁיכָה לְהִתְנוֹפֵף וְאָז - קוֹרֶסֶת בְּלֵאוּת נוֹרָאִית. יָשַׁבְתִּי עַל הַקַּסְדָּה שֶׁלִּי. אֲחֵרִים עָמְדוּ, שׂוֹחֲחוּ, שִׁחְרְרוּ אֶת גּוּפָם. הָרוֹפְאִים טִפְּלוּ בַּפְּצוּעִים, הַחוֹבְשִׁים פִּנּוּ אֶת הַגְּוִיּוֹת. הַחוֹל הַחַם שֶׁנֵחְפַּן בְּכַף יָדִי נָזַל לוֹ לְאִטּוֹ מִמִּרְוְחֵי הָאֶצְבָּעוֹת וְיָצַר תְּלוּלִית קְטַנָּה. בְּכַף הַיָּד הָאַחֶרֶת נִגַּבְתִּי אֶת הַזֵּעָה וְהֵרַמְתִּי אֶת הָרֹאשׁ: הַמָּמוּתָה אָסְפָה אֶת בָּנֶיהָ.