(2) / תמיר להב-רדלמסר הָפַכְתִּי אוֹתוֹ, עַכְשָׁו שָׁכַב עַל גַּבּוֹ. לֹא רָאִיתִי פֶּצַע, לֹא כֶּתֶם שֶׁל דָּם. גִּלְגַּלְתִּי אוֹתוֹ עַל צִדּוֹ. לֹא פֶּצַע לֹא דָּם. עַמִּי נָהַג אֶת הַנַּגְמָ"שׁ, יוּבָל צָרַח פְּקֻדּוֹת מִצְּרִיחַ הַמְּפַקֵּד. הָפַכְתִּי אוֹתוֹ שׁוּב, עֵינָיו הָיוּ פְּקוּחוֹת, זְרוֹעוֹ נִשְׁמְטָה לְאָחוֹר. עַכְשָׁו רָאִיתִי אֶת הַפֶּצַע: חוֹר גָּדוֹל, חַף מִדָּם וּשְׂפָתָיו חַדּוֹת. רְסִיס הַטִּיל שָׁקַע עָמֹק בְּבֵית הַשֶּׁחִי. הַנַּגְמָ"שׁ הִטַּלְטֵל עַל הַדְּיוּנָה וּשְׁנֵינוּ נֶחְבַּטְנוּ בַּדְּפָנוֹת. גּוּפוֹ פִּרְכֵּס. לֹא יָכֹלְתִּי לִפְתֹּחַ אֶת אֲרִיזַת הַתַּחְבֹּשֶת הָאִישִׁית. יוּבָל הִתְכּוֹפֵף וְצָעַק: "הַכֹּל בְּסֵדֶר?" לֹא עָנִיתִי. נִסִּיתִי לִקְרֹעַ בְּשִׁנַּי אֶת הָאֲרִיזָה, נִסִּיתִי לְהָסִיר אֶת חֻלְצָתוֹ. חֲבֹש אוֹתוֹ חֲבֹש, אַתָּה לֹא רוֹאֶה שֶׁצָּרִיךְ לַחְבֹּש, מַהֵר לַחְבֹּש, אַתָּה לֹא רוֹאֶה שֶׁהוּא בְּקֹשִי נוֹשֵׁם, אָז חֲבֹש אוֹתוֹ מַהֵר, מַהֵר וַחֲבֹש אוֹתוֹ כְּבָר, תַּפְסִיק כְּבָר לַחְשֹׁב וַחֲבֹשׁ אוֹתוֹ כְּבָר אֵין דָּם אֵין דָּם אַתָּה אוֹמֵר, אֵין דָּם, אֲבָל לַחְבֹּש צָרִיךְ, צָרִיךְ לַחְבֹּש, מַה לַּחְבֹּש מַה לַחְבֹּשׁ אֵין מַה לַּחְבֹּש, מַה כְּבָר אֶפְשָׁר לַחְבֹּש נִשְׁמָתוֹ כְּבָר יָצְאָה וְאֵין דֶּרֶךְ לַחְבֹּש אֲנָחָה