שיר מס' 2 / שמעון בוזגלו

הַחַיָּלִים שְׂמֵחִים. לְפָחוֹת, כָּךְ זֶה נִרְאֶה. אֲנִי לֹא. לֹא קַל לִי לָלֶכֶת מִפֹּה, מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ כָּל בֹּקֶר, בְּמֶשֶׁךְ עֶשֶׂר שָׁנִים, אַתָּה רוֹאֶה אֶת הָאֶתְגָּר שֶׁלְּךָ רוֹבֵץ מוּל עֵינֶיךָ כְּמוֹ מָמוּתָה עֲצוּמָה הַמַּטָּה אֵלֶיךָ, כִּבְיַּתּוּשׁ, אֶת עֵינָהּ הָעֲצֵלָה, מְפַהֶקֶת וּמְנִיחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל כַּף רֶגֶל עָבָה וּמְיֻבֶּלֶת. אַתָּה נִגַּשׁ לִשְׁטֹף אֶת פָּנֶיךָ בְּמֵימֵי הַנָּהָר הַסָּמוּךְ, מְנַגֵּב אוֹתָן בְּשׁוּלֵי חֻלְצָתְךָ וְחוֹשֵׁב עַל כָּךְ שֶׁהַיּוֹם, הַיּוֹם אַתָּה תַּכְרִיעַ אוֹתָהּ. כָּכָה עֶשֶׂר שָׁנִים. כָּל בֹּקֶר.